הסיגריה האחרונה שלי

כשמתחילים לעשן, לוקח זמן לפתח את ההרגלים של כל התהליך.
האחיזה, קירוב המצית, השאיפה תוך כדי ההדלקה, אם להתחשב
בסובבים או לא להתחשב בסובבים ובעיקר המבט המיוסר אל עבר האופק.

הוא לא יודע מה עבר עלי בתקופה האחרונה וזה גם לא היה מעניין אותו.

את הבחור מהפוסטים הקודמים חסמתי אחרי הפגישה האחרונה 'נטולת
המחויבות' שלנו. לאורך החיים לקח לי זמן ללמוד לא להיכנס
לקשר לא מחייב אם יש לי רגשות כלפי הבחור. זה לא שווה את זה.

איכשהו בסרטים של פעם או כאלה שמצולמים היום ומתארים תקופה
של פעם, סיגריות נראות חלק מהותי מהחיים של הדמויות המרכזיות.
בהתחשב בזה שהסדרה\הסרט שרואים מהווים לנו דוגמה לאיך
צריך לנהוג או לחיות, כשדמות ראשית מעשנת כל הזמן זה סוג של
פרסומת סמויה לסיגריות. כולנו מכירים איך צפייה רבה במשהו
משפיעה על השקפת העולם שלנו באותו זמן. השפעה ארוכת טווח
או השפעה קצרת טווח – זה לא משנה.

אולי אני צריכה להפסיק לראות את הסדרה הנוכחית שאני רואה
שבה כל דמות שנייה נהנית מהסיגריה שלה כאילו אין מחר ליהנות ממנו.
אולי ככה אני אפסיק לחשוב שזה באמת תורם לחיים שלי איכשהו.

על המבט המיוסר אל עבר האופק אני לא אוותר אבל.