הסוף למעשי

אני אוהב את הפחד. את השיתוק מפניהם של האנשים התמימים. את ידיהם הרועדות. את האפלה המחלחלת בי. שרק תצא, שרק תעוף, שאני יראה לכולם לאיזה הרס אני מסוגל באמת. הו איך אני אוהב את התחושה הזאת, גופי משותק לאנרגיה, זז אך ללא כל תחושה, אבל אני מרגיש אותי, לגמרי ערום, לעיני כל, ועדיין בטוח ושמח. סופו של עידן השלום קרב ואני מתייחד עם המוות, הקורה לנתיניו לעלות לסירה השחוקה. אני עירום אבל ליבי קל כרוח, אני מרוצה מהאפלה הזורמת בגופי, שיכור מאנרגיה, עדיין משותק. הסירה אתה לקחה עוד כמה מנתיניי, הם מוכים במהירות את דמעותיהם ומחזיקים זה לזה את ידיהם. צחוק גדול פורץ מגרוני, הרי הם לא מבינים, זהו מסעם האחרון, הם אינם רשאים להמשיך פה.
גופי ערום, לבי קל כרוח והיני עדיין משותק.
נערה בשמלה כחולה יצאה מן הקהל, היא נראית נסערת ובוכיה, ליבה כבד וכלוא, אין חופש בידיה. גופי כעת משוחרר, ואינו עוד חסר תחושה, אני נראה לחוץ וכעוס, נרגז ומהורהר.
הנערה מנסה לברוח אבל שומרי תופסים אותה בכוח ומחזיקים אותה, שולחים אותה אל הסירה, הסירה השחוקה והאחרונה, האחרונה שתסיע אותה אל המוות.
ברצוני לומר לה כמה מילים מנחמות פתאום, מילים שאף פעם קודם לא הועלו במוחי שלי, האפל והאכזר. הנערה עם השמלה הכחולה כעת נראית מותשת, דמעות נלוות על פניה החיוורות וידיה שמוטות מטה. שיערה השחור נראה פרוא וחסר חיים.
היא נזרקת אל הסירה בפראות ומתיישבת על הדופן השמאלי בפיזור דעת. לפתע היא שולחת מבטה לעברי. באותו רגע אני חושב עליה, על רוחה שלה לפני שנתתי לאפלה לשתק אותי, לפני שהאנרגיה השחורה התמלאה בתוכי, לפני הכל. אני רואה את רוחי השבורה בה, ודמעה קטנה מבצבת בעיני. אני זוכר את הנערה, הנערה עם השמלה הכחולה, אהבת חיי הישנה, אהבת חיי שחלתה לה בדיכאון ואובדן. זאת הייתה אהבת חיי שנתתי לה את כל נשמתי, וכעת היא לוקחת אותה איתה, אל הסירה האחרונה, אל מוות, אויבי השנוא והאכזר, אשר קילל אותי באפלה האכזרית.