הסוואה

עשרות בתי כנסת שקקו חיים בתקופת הזוהר של היהודים בעירנו. כמו היהודים, גם בתי הכנסת היו שונים: אלה שבהם האנשים ביקשו עזרה מאלוהים ביידיש, אלה שבהם ביקשו בעברית אבל לא כל כך הבינו מה, ואלה "המשכילים" שבהם המתפללים דיברו עברית של שבת לא רק עם אלוהים אלא גם ביניהם, ורק כאשר יצאו החוצה הם עברו לגרמנית.
גם המבנים של בתי הכנסת היו שונים, מקטנים וצנועים לגדולים ומפוארים. יש שיטענו, שהצירוף "בית כנסת מפואר" אינו ראוי, אבל איך אפשר אחרת לקרוא לבית הכנסת הכוראלי, שגובהו ארבעים מטרים, עם כיפה עגולה ומגן דוד ענק עליה, שנבנה על ידי אחד הארכיטקטים הידועים ביותר באירופה?
האמת שבית הכנסת הכוראלי היה מיוחד, האחרים היו רגילים או אפילו קטנים מאוד, שטיבלאך.
מיד עם כניסתם לעיר הפסיקו הסובייטים את הזוהר היהודי. הם סגרו כמעט את כל בתי הכנסת ואת בית הכנסת הכוראלי הפכו למחסן. אחרי שנה הגיעו הגרמנים. הם "שחררו" את העיר מהסובייטים ומיד העלו באש את המבנה של המחסן המפואר, שאומנם כבר לא היה בית כנסת, אבל עדיין היה סימן בולט לכך שהיהודים קיימים. הכיפה וכל הפאר הפנימי נשרפו, אבל השלד של הבניין נשאר. בפעם הבאה, בתום מלחמת העולם השנייה, כאשר הסובייטים שוב כבשו את העיר, הם שיפצו את השלד והפכו את המבנה לבית קולנוע בשם "אוקטובר" (החודש שבו התרחשה המהפכה הגדולה ברוסיה). זה היה מבנה יפה, אך בלי כיפה ובלי מגן דוד. אחרי המלחמה האוכלוסיה בעיר התחלפה, רוב היהודים כבר לא היו, והגיעו אזרחים חדשים, מודעים היטב לכך, ש"הדת היא האופיום של ההמונים". הם אהבו את בית הקולנוע "אוקטובר" ולא התעניינו בכלל בהיסטוריה של המקום. כך נעלם מעירנו בית הכנסת המפואר.
לעומת בית הכנסת הכוראלי, השטיבל, הנמצא ברחוב צדדי קצר וצר, בקרבת מרכז העיר, שרד איכשהו. הוא היה קטן מאוד, חדר אחד, ובתקופה שלי נפתח בצניעות רבה ורק בחגים. המתפללים הלא רבים התגנבו פנימה רק אחרי שווידאו, שאף אחד ברחוב לא רואה אותם. אבל כולם, גם השלטונות, ידעו שבית הכנסת הזה שומר על הגחלת בכל עניין יהודי: מי שהחליט לערוך חופה, ברית מילה, הלוויה כשרה או כל דבר יהודי אחר שאסור בכל האיסורים, פנה לגבאי בית הכנסת. היו שמועות שהגבאי מדווח לשלטון על כל בן אדם שבא בבקשה. בדרך כלל לא היו עונשים על כך כי כל שלטון עושה את עצמו נאור בדברים קטנים שלא מזיקים לו. עם זאת הכול נרשם ונשמר למקרה הצורך.
אחרי השואה נשאר אבי לבדו בעולם. כל משפחתו נספתה, כולל אחיו הצעיר יאשה, שאותו אהב אבי במיוחד. מי יכול להאמין במשהו אחרי זוועה כזאת? אבי היה אתאיסט מוצהר ומאוד כעס על אלוהים, שבו לא האמין, ובלי סוף פנה אליו בטענות ובשאלות. אלוהים שתק, אולי בגלל שהרגיש אשם, או בגלל שהיו לו עניינים אחרים.
אבי לא הלך לבית כנסת, לא ביום כיפור ולא ביום אחר.
עם זאת, כבר כאשר הייתי קטנה מאוד הסביר לי אבא שאנחנו יהודים, שזה לתמיד ושאנחנו גאים בכך. אני זוכרת שהייתה תקופה, שאפילו חשבתי שלמשפחתנו קוראים "משפחת היהודים". כמו רוב הילדים, אהבתי חגים, וכבר מילדות ידעתי שיש חגים של כולם ויש כאלה שאותם חוגגים רק היהודים. בחגי היהודים לא מעיפים זיקוקים. מספרים בהם סיפורים (שכבר אז לא ידעתי אם הם אגדות או "באמיתי") והמבוגרים שרים ביידיש.
אמא, אבא ואני בילינו הרבה ביחד. לכן לא הרגשתי שום דבר מיוחד, כאשר פעם, בהיותי בת חמש או שש, אבא הזמין אותי לטיול. הוא הביא אותי לרחוב שאותו לא הכרתי, לא רחוק מביתנו. זה היה סתם רחוב קצר עם בתים סתם, בלי מגרש משחקים. שאלתי "מה נעשה עכשיו?" ואבא הציע תחרות: מי יעבור ראשון את הרחוב הלוך וחזור עשר פעמים. התחלתי ללכת מהר, אבל הרגליים של אבא היו ארוכות יותר והבנתי שלא היה לי סיכוי לנצח. פתאום, מדלת קטנה חומה של בניין אפור באמצע הרחוב, יצא איש וקרא לאבי. אני המשכתי ללכת, כי רציתי לנצח. הגעתי לפינה, הסתובבתי וראיתי את אבא הולך לקראתי, מחזיק בידו תיק שקודם לא היה. רציתי לשאול על התיק, אבל אבי כמעט השיג אותי ואני התחלתי לרוץ כדי לנצח. אבא אמר שזה לא הוגן, כי סיכמנו ללכת ולא לרוץ, והציע "תיקו". הסכמתי ושכחתי את עניין התיק. בבית התברר, שבתיק הייתה מצה שכל כך אהבתי. שנים אחר כך שאלתי את אבא מה עשינו באותו יום ברחוב הקצר ההוא, שעכשיו כבר ידעתי שזה הרחוב של השטיבל.
– הלכנו לקנות מצה כי רק שם הייתה אפשרות לקנות אותה. בסתר. את היית ההסוואה שלי. קיוויתי שישימו לב פחות על אב שמשחק עם ילדתו, אפילו שהם יהודים.
– אז בכל זאת היו לך עסקים עם בית כנסת?
– כן, פעם בשנה קניתי שם מצה.
– וגם כאשר נולדה בתי, הלכת לתת לה שם בבית הכנסת.
– כן, על החגים ועל הילדים אני שומר. אבל לא על אלוהים.