הסוד של אבא שלי – לפנות מהמסלול, לעקוף את עצי הברושים, לחצות את השער החשמלי…

מרבי עלילות הילדות שלי, את הסיפור על סודו של אבא שלי, אני זוכר הכי מכל. אולי בגלל שהיה הכי מסעיר, הרפתקני, הציל אותי מתסבוכת רצינית (לגילי הקטן אז) ובעיקר גרם לי להביט מלמטה על אבי כמו היה גיבור. כשחזרנו הביתה אחרי כן, הבטתי בו וחשבתי לעצמי:" ואוו. באמת? אבא!?" ולא נבל החיוך מעל פניי לפחות עד למחרת בצהריים.
אך לפני כל זה, עליי לספר לכם מן ההתחלה. וזה התחיל כך:

גרתי בקיבוץ קטן וחביב; שכאשר מלאו לי תשע, הוא כבר היה גדול מספיק כדי להחליף את שמו ל"מושבה" או "יישוב". בין כה וכה – חנויות רבות לא היו בו, למעט בית הספר, מספר מכולות, המועדון, הספרייה ועוד כמה חנויות עם ציוד משרדי, כלי כתיבה ומתנות.
למרות אלו, גדלתי בבית חילוני, עם משפחה בעלת אחות קטנה בת שנתיים, אנוכי, אבא מיושב ושקול ואם תזוזתית, מעט רגזנית, אימהית עד מאוד אך לעיתים חסרת רגש מעודף רגזנות. למרות הכל אהבתי אותה הכל ליבי, ולא פעם תהיתי בלב התמים והילדי שלי, כיצד אבא רגוע ואדיש גר עם אמא כל כך הפוכה מימנו.
אמא תמיד פעלה על פי החוקים, ואבא מעולם לא התווכח איתה.
כשרצתי יחף ברחבי היישוב עם החברים וחזרתי הביתה עם לכלוך ופצע בברך, היא הייתה האחראית לנזוף, לנקות אותי (עד כמה שניתן לקרוא לזה כך) בהצלפות מהירות של מגבת מטבח, כדי להסיר את רוב החול והטינופת החיצונית, ואז לשלוח אותי להתרחץ כשהיא צועקת לאוויר הבית על מחלות וטטנוס.
אחריה, אבא היה האחראי לקלח אותי, ללטף אותי, לנגב ולהלביש. לחטא ולחבוש את פצעיי – אם היו – לפעמים הוא היה אפילו מגניב לי משהו מנחם, בעזרת השמצת אמא; ושנינו היינו מגחכים סתר.

הסיפור שלי מתחיל באמת, כשהחבר הכי קרוב שלי הזמין אותי ליום ההולדת שלו, ביום ראשון.
"כן! וודאי שאגיע!" אמרתי לו וכל אחד התפצל לדרכו הביתה. היה זה יום שני.
ביום שלישי סיפרתי להורי על יום ההולדת, ואמא, בעודה מאכילה את אחותי, אמרה לי שעלי למצוא לו כבר מהיום מתנה. משכתי בכתפיי ואמרתי לעצמי שיש מספיק זמן, ואם כבר, אלך לקנות לו מתנה מחר.
אבל 'מחר' לא קניתי לו מתנה.
חזרתי מבית הספר ונזכרתי בכך. אמרתי לעצמי שאלך לחנות כלי הכתיבה והמתנות באחר הצהריים. אך משחק כדורגל עם חברים תפס את זמני באחר הצהריים. וכך, בעודי מצחצח שיניים בערב של אותו היום, הבטחתי לעצמי שאקנה לו מתנה מחר. מחר וזהו!
אולם אינני זוכר בוודאות מה גרם לכך להידחות יותר ויותר, אבל אני זוכר בהחלט את עמידתי האומללה מול אמא בערב יום שישי: ממלמל משהו מדוכדך על כך שצריך לקנות מתנה.
"מדוע אתה מביט בי ככה? הרי הוא כבר הודיע לך מראש! לכל הפחות תגיד לי שהכנת לו ברכה" אמא אמרה והמשיכה להפריד את העור מחלקי העוף.
לא עניתי. גם ברכה לא כתבתי. דבריה לא עודדו אותי, אבל נתנו בי מוטיבציה. עליתי לחדרי וכתבתי לו ברכה יפה ומקושטת עם ציור גדול וצבוע של סוס ואריה.
זה עשה את העבודה, והצליח להחזיק אותי שמח וטוב לב…
לפחות עד מחרת בצהרים.
ברוב בורותי הלכתי עם מעט כסף (ועוד בלי להודיע לאיש!) לחנות המתנות, שמח שעוד מעט אפטר מעול קנית המתנה. אך כאשר הגעתי: מראה המנעול הגדול, סורגי המתכת העבים ושלט:" פתוח בימי א' עד ה' " כמו היכה אותי בחזה כפי שרק בריון מגודל ומרושע מכה. זה רטט בתוכי בכאב ופתח לפעירה את פי. זה פתח גם את כיס הדמעות; ורצתי הביתה, מלווה בתחושה שצוחקים עליי, מלגלגים על טיפשותי, ועל התמימות והשמחה ששררתי בה קודם.
ואם לא די בכך – כשחזרתי הביתה, אמנם עם עיניים כבר יבשות, אך מגוחך ומצומק לחלוטין, אמא התפרצה עלי.
"איפה היית!?!" היא קרבה אלי בצעדי ענק מהירים "לאן הלכת מבלי להודיע לנו??"
"ה-ה-הלכתי לקנות מתנה לאהוד…" משכתי בסתר באפי.
אמא פערה מולי עיניים, כמו לא מרגישה שאני מדוכא.
"בשבת?? הרי כל החנויות סגורות!" היא זרתה מלח על הפצעים ואז גררה אותי לתוך הבית.
"יגאל!" היא קראה לאבא "הילד הלך לקנות בחנות ביום שבת!!"
אבא קם בשקט עם אחותי התינוקת בזרועותיו. מבטו היה סטואי הוא הביט בי ואז באמא, שגבותיו מורמות.
אמא עזבה אותי וחזרה לייבוש הסירים שבהם עסקה לפני בואי.
עמדתי במקומי לעוד מספר דקות, וכשהשעה הייתה חמש וקצת באתי אליה שוב.
"מה?" היא שאלה כשהבטתי בה במבט אומלל.
"עדיין אין לי שום מתנה…" מלמלתי, מקווה שתשמע ולא תשמע באותה עת.
אמא זרקה את ראשה אחורנית ותלתה את מגבת המטבח על הוו שעל הקיר.
"נו?" היא התיישבה על הספה ופתחה ספר, "אז מה אתה רוצה שאעשה?!"
"אני-אני לא יודע!" גמגמתי והרעדתי את זרועותיי מולה. מאוד רציתי שהיא תפעיל את כוח הקסם האימהי שבה – אבל ידעתי שבשום אופן אסור להגיד לה את זה.
אמא הביטה בי וטלטלה את ראשה:"הרי אני כבר אמרתי לך מראש לקנות לו מתנה! אהוד בעצמו הודיע לך במעוד מועד! וכעת הנה! עכשיו אין לך ברירה אלא להכין לו מתנה בעבודת יד".
באותה תקופה, מתנות בעבודת יד, בייחוד אם לא היית מוכשר, היו נחשבות לעלובות ומזלזלות ביותר. רק המחשבה על הבושה גרמה לי לקרוא לפתע:" אבל אני מוכרח לקנות לו מתנה!!" והרגשתי מחנק בגרוני.
אמא טרקה את הספר וקמה מהספה, היא לא פנתה אליי אבל נעצרה כמה מטרים מימני ונעמדה מולי.
ידיה לחוצות על מותניה. אבא הניח את אחותי בתוך הלול והתחיל לסדר סביבה את צעצועיה הרכים.
הראייה התחילה להיטשטש, הגוש בגרון רק התחזק ופי נזל כלפי מטה ככל שנעצה בי את מבטה חמור הסבר.
"מה עוד אוכל להגיד לך? היום יום שבת! שום חנות אינה פתוחה! המצב שלך די אבוד ממילא! אני במקומך הייתי מתחילה להכין לו איזה משהו יפה!"
ובכך סיימה את דבריה הנרגזים, והסתובבה בדיוק בזמן כדי לפספס את פניי נחפנות אל תוך כפות ידי ופורצות בבכי חרישי.
אבא ואני נשארנו באותו חדר. אחותי מלמלה דבר מה לעצמה בתוך הלול שלה. אבא נשען על הקיר והביט בי ובאמא המסדרת את שולחן האוכל. מבטו היה שלוו ומחושב, כמו תמיד; והוא המשיך לשתוק כנגד הקיר – כמו חושב על דבר מה עד הפרט האחרון – ורק אז ניגש אלי וליטף את ראשי.
"עופר, אתה אולי רוצה לצאת איתי לטיול קל?" הוא שאל בשקט.
הרמתי את ראשי ונענעתי בראשי. רציתי רק לבכות ולבכות ואולי גם לחבוט במשהו. לא היה לי מצב-רוח לטיולים.
"בבקשה. אני אסע אותך על הגב רוב הדרך. נטייל בסביבות הפרדסים!"
הבטתי בו עם עיניים רטובות ומטושטשות. "שק-הקמח" שהוא הציע קנה אותי.
"טוב…" משכתי באפי. אבא חייך מיד והתרומם. הוא הודיע לאמא ששנינו יוצאים לטייל, ולפני שהיא הספיקה להתלונן על זה, הוא מיד הסביר שלפחות לצאת לטיול – אפשר ביום שבת.

ובאמת יצאנו לטיול בטבע הרחב שסביב המושב שלנו.
"עכשיו שים לב, עופר," אבא אמר אחרי שלפתע שמתי לב שיצאנו מתחומי פרדס התפוזים, שהוא בדרך כלל הגבול שלנו בטיולים. "אני רוצה לגלות לך מקום שהוא סוד שלי."
'סוד', חשבתי לעצמי ועיני נצצו. הייתה לי הרגשה שאפילו אמא לא יודעת על זה.
לפעמים אני הולך לשם בעצמי כשאני רוצה להירגע, ולפעמים אני חולף ליד כשאני רץ בבקרים." הוא הוסיף וציין.
הלכנו בשבילים שלא הכרתי מעולם, עקפנו שדות חרושים, שיחי קוצים, מטע אפרסמונים שלא ידעתי על קיומו בעבר! וכל זאת הייתה דרך ישרה וסלולה.
"כעת שים לב," אבא לפתע פנה את תשומת ליבי "עכשיו אנחנו נפנה מהמסלול."
פנינו מימנו והלכנו בדרך לא סלולה ומלאת בוץ יבש.
"בוא איתי, צריך להגיע לחורשת ברושים!" רצנו מהר ובאמת הגענו לשורת ברושים אפרפרים וגבוהים.
"קדימה, עופר" אבא דרבן אותי וחצינו אותה.
לפני שהספקתי לנסות לזכור את הדרך שבא הלכנו, מצאתי אותנו צועדים על כביש חצץ עבה, ומולנו שער חשמלי של יישוב אחר.
"אבא! איפה אנחנו?!" קראתי.
"אנחנו בכלל עוד לא הגענו!" אבא חייך ברוגע, חצינו את השער ונכנסנו לתוך מושבה שמעולם לא ראיתי קודם לכן. היו בה יותר דקלים מאשר אצלנו ויותר מדשאות.
"עופר," אבא הסיט אותי ממראה הירוק המהמם. "הנה הגענו."
אבא ואני נעצרנו מול שביל ארוך ולא סלול בין שני בתים, שבאופקו היה צריף עץ, רפת ריקה וטרקטור אדום שנח לו תחת עץ פיקוס גדול. צעדנו והגענו לשביל. קצת פחדתי כאשר אבא פתח את הדלת וצעד פנימה ברשמיות, ואיש זקן עם זקן אפור ובגדי יום יום הגיח מאחורי קיר.
"שלום אברהם!" פתח אבא והאיש הזקן חייך.
"שלום שלום! ושלום גם לבחור הקטן שבא איתך!"
נצמדתי לאבא והסמקתי במבוכה. שני המבוגרים גיחכו ואבא שפשף את ראשי.
עזבתי אותו והבטתי סביבי. פערתי את עיניי. כל הצריף התגלה לי כמכולת קטנה עם מוצרי מזון, עיתונים, מקררים למשקאות ולמוצרי חלב, ממתקים וסיגריות.
לעומת החנות הסגורה עד כאב והשפלה במושב שלנו, המקום הזה, הפתוח! ביום שבת!! השתווה עבורי לפינת אלוהים קטנה, רחמנייה ונדיבה. לא האמנתי.
"כן. איך אפשר לעזור?" שאל הזקן ונעמד מאחורי דלפק. אברהם כעת הזכיר לי את אליהו הנביא (אלא שאליהו וודאי היה לבן כולו עם גלימה, למרות שלשניהם היה את אותו חיוך. כך קבעתי)
"יש לך כל מיני חפצים קטנים ונחוצים?" אבא שאל והזקן קימט את מצחו.
אך במקום לשאול על מה אבא מדבר, הוא הצביע על פינת המכולת ואמר שאולי מה שיש שם מה שאנחנו מחפשים.
הלכתי אחרי אבא והגענו למדף שהציג נרות נוי בצבעים, שעונים מעוררים קטנים, פנקסים בגדלים וצבעים, ועפרונות צבעוניים.
ברגע שנפל לי האסימון, התנפלתי על אבא בחיבוק גדול. הוא החזיר לי חיבוק וביקש שאמהר, כדי שאמא לא תדאג!
אבא הלך ומיד התחלתי לברור בין כל המתנות. אולי המבחר שהיה פה קטן ועלוב הרבה יותר מחנות המתנות שאצלנו במושב, אבל לבסוף בחרתי בספרון המסביר על חרקים. ידעתי שאהוד אוהב חרגולים ונורא מתעניין בכל שלביו של הפרפר. הוא בעצם אוהב הכי מכל- ראשנים. אבל זה עצם לא חרק, אבל לא מצאתי שום דבר אחר הקרוב לזה.
כשאבא שילם (ממש שילם! בשבת!!) על הספרון, על שקית עגבניות וחטיף שוקולד. הודנו מקרב לב לאברהם, ויצאנו מהצריף.

בדרך חזרה אכלתי את הוופל המצופה שאבא קנה לי ואחסנתי את הספרון הקטן בתוך החולצה שלי.
אבא הורה לי שאסור שאמא תדע מה עשינו ולאן הלכנו בטיול הזה שלנו, ואם היא תשאל מחר, עדיף שאומר לה שהשתתפת עם חבר אחר יחדיו במתנה.
הנהנתי בראשי, אבל בליבי קיוויתי שהיא לא תשאל, כי הייתה לי תחושה שהיא לא תאמין לזה.
את עטיפת הממתק שמרתי בכיסי והרמתי את ראשי לעבר אבא, המחזיק את קילו העגבניות כל כתפו כמו שק של נוודים.
הוא היה שלוו כמו תמיד, אפילו חייך בשביעות רצון מתוקה לעבר האופק… אבל הפעם ראיתי בו משהו אחר בנוסף.
אבא שלי? האחד שלעולם לא חולק על אמא ולא רב או צועק עם אף אחד – קונה במקום סודי שרק הוא יודע וגילה בעצמו, דברים גם בימי מנוחה ושביתה? התפעלתי, קינאתי, שמחתי ובעיקר הרגשתי שאני חייב לו את חיי. כמובן, הייתי אז בקושי בן עשר, ולמרות שעכשיו אני כבר גדול – אני עדיין זוכר את אותו הטיול ששיתף את הסוד של אבא יחד איתי, ובכל פעם שאני נזכר, אני מרגיש עד כמה אני חייב לו תודה על כך, למרות שכבר מזמן החזרתי לו תודה הרבה פעמים.

כשחזרנו הביתה, אבא הניח את העגבניות יחד עם המעט שנשארו לנו, ומשום מה אמא לא שמה לב שסלסילת העגבניות התמלאה מחדש. אולי מעודף תעסוקה וקדחנות.
את עטיפת הוופל זרקתי בפח הראשון שעברנו על ידו כשנכנסו ליישוב שלנו, ואת הספרון עטפתי אחרי המקלחת בחדר שלי, וחיברתי אליו את הברכה. הרגשתי שאבן ענקית נגוזה מעל ליבי. וכשאבא עבר במסדרון מול החדר שלי, תפסתי אותו והענקתי לו חיבוק ארוך ארוך…
יום ההולדת של אהוד בא וחלף והיה מוצלח מאוד! אמא מעולם לא שאלה אם בסופו של דבר הכנתי לו מתנה, וטוב ככל שזה יהיה – זה לעיתים עורר בי חשד שאולי היא כן ידעה לאן הלכנו ומה עשינו. אני מנסה להימנע מכך כמה שאפשר, כי זה הורס את כל הכיף אחרי ההרפתקה שלנו!
בימי ההולדת הבאים שהוזמנתי אליהם, תמיד הקפדתי לקנות מתנה מראש, ועמדתי בהקפדה הזאת יפה מאוד. אבל היה עם זה דבר עצוב ומאכזב, שם שלא ביקרתי יותר בחנותו של אברהם. אולי פעם או פעמיים אחרי כן, אבל זה הכל. כיום אני תוהה אם החנות שלו עדיין פתוחה, אבל אני פוחד לבדוק מפאת החשש שהיא כבר לא תהיה שם, ואתאכזב קשות.
כן ובכן… יש לי בעיות גדולות בכל הקשור לרגשות. הייתי ילד שכל דבר בעולמו היה חשוב. וזה עדיין כך.