הנרות הנכבים

היי.
הייתי רוצה שידעו. שאנשים ידעו שיש אורות קטנים, נרות קטנים, שעומדים להיכבות, להיכבות מוקדם מדי, וצריך לעזור להם.
יש אנשים שנכבים לבד, אחרי שעברו הרבה בחיים, והם נכבים בגאווה, מנצלים את שארית השעווה שנותרה להם עד תום. אבל יש אנשים שניסו יותר מדי לכבותם, שהם חושבים שכבר עדיף להיות בחושך, ללא החימום של הנר.
גם אני הייתי שם, אני יודעת איך זה. הייתי קרובה מאוד לסוף. רציתי לקחת נשימה ולנשוף על עצמי, נשימה מספיק חזקה שתריץ את כל החיים שלי, את כל הזיכרונות, החוויות שלי, ותעזור לי להיכבות. אבל אני לא חשבתי שברגע שאני נכבית אני מפזרת עשן על כל השאר, שנאבקים על מנת לשרוד יום יום. ואני, אני, שלא רציתי להרע לאף אחד, רק רציתי לנוח בשקט, להיכבות, עזרתי לכל השאר להיכשל, ואולי אף גרמתי לעוד מישהו להיכבות מוקדם מדי.
אז חשבתי על זה עוד, הסתכלתי על כל האורות שמסביב, כל אחד מאיר בסביבתו הקרובה, וכל כך חם ונעים פה, בזכות כל אלו שלא ויתרו, שנאבקו כדי להמשיך הלאה, כדי לעמוד יציבים מול אלה שניסו בכוח לנשוף. לולא כל אלו שנלחמים יום יום למצוא את הטוב היה כאן חשוך, ואף אחד לא היה רואה, לא היה רואה את האור והתקווה. את החיים והאהבה.