הנערה עם עיניים של קליידוסקופ

לונה פארק. ישבנו שנינו. אכלנו צמר גפן מתוק, ולתפאורת מוזיקת הירידים העליזה, השערות הלבנות הסתבכו לנו בכל הבגדים, ואני תהיתי מתי הן הלבינו.
"יש לך עיניים… של קלידוסקופ." אמרת. ואני נפלתי לתוך בלבול, עד שהתחלת לשיר את השיר של הביטלס. וכששרת, בזמן שהייתי אמורה לצחוק, לא צחקתי. רק נהייתי יותר מבולבלת. שאלת אותי אם קרה משהו, ואמרתי, "כלום. פשוט… לא ידעתי שאתה שומע ביטלס."
"יש בי הרבה דברים שאת לא יודעת." אמרת. ואוי, איך לא ידעת שהיה זה הדבר הכי פסול להגיד?

"דליה." קראתי לי. דליה – על דל שפתיך – שמי שלי.
עמדנו בתור לגלגל הענק. נשענת על המעקה עם רגל אחת פרושה קדימה בנינוחות, וכך פתאום התחלת לדבר עם שני זרים. "דליה" – היה זה אותו דליה שמקודם – "חברה שלי." כך הצגתי אותי בפניהם. וכך הצגת אותם – "חברים." אני, אתה, הם, כולנו במעמד אחד, מקובצים תחת מילה אחת, מילת כלבו מזוינת שעוקרת את הייחוד ומוציאה את כל שורש האישי – "חברים". אני חברה והם חברים. נפלא. האנשים האלה.
רציתי… רציתי להגיד מילים של נימוס, אך פי בגד בי. מסרב להונות. ואפילו לחיי, שכה תפורות לחיוכים, כמו חליפה בהזמנה אישית, שבקו דומם. נותרו עקרות. אז נצמדתי אליך וחיבקתי את הזרוע בשתי ידיים, מנסה לשאוב חום.
איך הפלת עליי ככה את החברים שלך האלה שמלפניי? כמה גסים האנשים שלך האלה עם הפיות הגדולים והשיניים המתיזות. והתפלאתי, איך הכרתם? ומתי? תגיד לי אדוני מתי הכנסת את האדונים הגסים האלה לחייך? מתי, כמותי, הם היו "חברים", כאלה שמשתמשים בשבילם בדיוק באותה מילה, באותה מגירה שבנפש?
הייתי עייפה. נמאס לי מהכול. ראיתי איך אני נמשכת אחורה לתוך חור שחור והגוף שלי נותר עומד לידך. כמה יפים היינו ביחד. אולי עדיף שהיינו רק גופים. שניים עומדים. כמו איזה זוג פסטורלי שמוציא את האושר שלו לטיול בלונה פארק באיזו שבת פסטורלית, והם עומדים בתור לגלגל הענק והאושר שלהם מטפטף פסטורליות כמו גשם שמרווה את האביב. "יש בי הרבה דברים שאת לא יודעת…"
אם היינו גופים ותו לא, לא היה נשאר מה לא לדעת, יקירי. ואז גם היית עליי יודע הכול. אז למה שלא תבוא ותצטרף אליי לתוך החור השחור הקטן החמוד וניתן לגופים להמשיך להפריח אביב לעיני כל?
לפעמים אני נסחפת בדמיונות.

ואז,
במבוך עם המראות, איפה שאנשים נכנסים כדי לראות איך הדמות שלהם מתעוותת בקמירויות ובקעירויות של העדשה המעוקמת, צחקת פתאום. אנשים נוהגים לצחוק שם. ראש גדול, פה קטן, עיניים גדולות, לב קטן.
קראת לי ולא ראיתי מאיפה בא הקול. לא יכולתי לראות. איך יכולתי לראות, כשהייתי מוקפת כולי בדמויות שקריות? ההשתקפויות לעגו לי, מטיחות בפניי אלף שברים של פניך. עיוותים, זוויות זרות. ראיתי אותך צוחק כמו סוס, מתנדנד כמו בהמה, שמן כמו חזיר.
התגשתי בקיר זכוכית כשרציתי לבוא או לברוח, ואולי, לא יודעת, הייתה זו השתקפות של עצמי? התחלתי להתייפח. חיבקת אותי. המגע החם של הגוף היה כל כך אמיתי שלא רציתי לפקוח עיניים. לחשת שאתה אוהב. ואז, בתוך הקור של המראות, התנשקנו. הייתי מבולבלת. הייתי עייפה. אמרתי את הדבר היחיד שעלה לי לראש. "גם אני." ואז פקחתי עיניים והתנשקנו שוב. ואז, רק אז, העיניים שלי הפסיקו להיות קלידוסקופ. וראיתי אותנו כמו שאנחנו.
לא יודעת מה נכנס בי ביום ההוא.