הנערה בשחור.

עבר כבר שבוע מאז שהנערה מתה,
והוא לא הצליח לשכוח אותה.
הוא ראה אותה בכול דבר ובכול אחד.
מספיק הדמיון הקלוש ביותר לנערה.
"אתה מתכוון לזוז בשנה הקרובה?"
שאלה נערה מאחוריו והוא הבין כי הוא עומד באמצע הרחוב.
"כן, סליחה" לחש וזז הצידה.
"אתה בסדר?" היא שאלה והביטה בו במבט מודאג.
"כן" הוא אמר ושם לב כי פניה דומים להפליא פניה
של הנערה עם הנעליים האדומות.
"אתה משלה את עצמך" הוא מלמל לעצמו.
"סליחה?" היא שאלה אותו.
"כלום"הוא אמר וניסה לחייך אליה, אך לא יכול היה
לשכוח את הרגע בו הוא ראה את הנערה קופצת.
"בסדר, אם תצטרך משהו, תתקשר,טוב?" היא
שאלה והחלה לחפש בתיקה דבר מה,
עד שלבסוף הוציא פיסת נייר קטנה ונתנה לו אותו.
"נדבר" אמרה והלכה משם.
"נדבר" מלמל בפה רפה ועקב עם עיניו אחר הנערה בשחור.
"רגע, מה שמך?" הוא צעק אחריה, מקווה שאולי יצליח להסיח את דעתו מן הנערה.
"שמי הו-"המכונית סטתה מהכביש ופגעה בה לפני שסיימה את המשפט.
היא מתה לפני שמישהו הספיק להזעיק לה עזרה.
הנער לא היה בטוח מה קרה עד שמצא את עצמו יושב על הרצפה
וגופתה חסרת החיים של הנערה בזרועותיו.
הוא לא ידע למה הוא מחבק אותה או למה הוא מרגיש כאילו עולמו חדל מלהתקיים.
אך כך זה היה.
לפחות עבורו.