הנערה בנעליים האדומות

נערה עם נעליים אדומות, ישבה על קצה הצוק.
שערה התנופף ברוח וכול גווני החום נראים לעין.
עיניה הירוקות השקיפו אל האופק ונראה כי היא לא שמה לב לדבר.
"את בסדר?" שאל קול מאחוריה.
"כן" היא ענתה קצרות ולא הזיזה את מבטה מן האופק.
"היי, את מבלה הרבה ליד הספרייה, נכון?" הקול לא היה
מוכן לוותר, כאילו הוא יודע שמשהו רע יקרה אם היא תישאר לבדה.
"אני מניחה" היא אמרה לא מתעניינת בדבריו.
"שמעתי שאת מחפשת ספר" הוא אמר והתיישב לידה
"אני מאמין שקרוא לו 'קריאת המוות'?"הוא שאל והביט אליה,
אך היא לא הזיזה לרגע את מבטה.
"שם קצת מדוכא,לא?" הוא שאל לאחר שלא ענתה לו.
"החיים קצת מדכאים,לא?" שאלה אותו בתשובה והוא צחק.
"ולמה אתה שואל בכלל?" שאלה לאחר שלא זז ממקומו לידה.
"בגלל שהוא נמצא אצלי" הוא אמר וקיווה לראות את
מבטה עליו.
"ספר קצת מדכא,לא?"היא ענתה לו, אך לא הורידה את עיניה מהאופק.
"אז, חשבתי שאולי תרצי לקרוא אותו" הוא אמר והתעלם מההערה שלה.
"ברור, מה דעתך שתבוא ביום ראשון לספריה ותביא לי אותו?"
היא שאלה בחמימות וחייכה אליו לרגע קט.
"בסדר" הוא אמר, והלך.
בטוח כי משיכתה אל הספר תגרום לה לחשוב בהיגיון.
"נתראה בראשון" הוא אמר ולאחר כמה צעדים הסתובב,
רק בשביל לבדוק שהיא עדיין שם.
אך היא כבר לא הייתה שם.
היא השתמשה בהזדמנות הראשונה שלה,
וסיימה את הכול.
היא הייתה נערה חכמה והיא גם נשארה כזו לאחר מותה.