הנסיך הגדול -פרק א’ |כל סוף הוא התחלה חדשה|

האוטובוס הטלטל במורד גבעת החול הגבוהה אותה חציתי כבר אין ספור פעמים בשלוש השנים האחרונות. הבטתי מבעד לחלון , חול בשלל גווניו האפשריים נפרש לפני עד לקו הרקיע . המראה של השממה האינסופית תמיד העביר בי פליאה מעורבת באי נוחות מסויימת, כאילו המדבר הענק הולך לבלוע אותי אל תוכו.
"אז זהו, זאת הפעם האחרונה. אני אתגעגע לנוף הזה." חשבתי לעצמי.
לאחר שעתיים שהרגישו כמו חצי שעה ,הזמן עובד אחרת בנסיעה הזו , כבר הצלחתי לראות את הבסיס מהאופק. "עוצבת בני אור" השם התנוסס משלט שנתלה על שלד של טנק ישן. "הגענו!" הנהג אמר בחוזקה. התרוממתי מהכסא, מצטופף בין כל החיילים שניסו לרדת יחד איתי. "מזל שאין לי תרמיל להוציא מתא המטען של האוטובוס" חשבתי.
התקדמתי לעבר הש"ג, טירון ממושקף עם הבעה מפוחדת על הפנים הורה לי לעצור."חוגר בבקשה", הושטתי לו את הכרטיס. "למה אתה בלי מדים?", "אם היית מסתכל יותר טוב על החוגר היית יודע" עניתי לו. הוא הביט בחוגר פעם נוספת סורק בעיניו אחר כל פיסת מידע שפיספס. "אה מזל טוב, אתה משתחרר היום" הוא חייך , " הלוואי עלי, התגייסתי רק החודש" הוא הוסיף , "אל תדאג גם לי זה היה נראה הרבה, אבל זה עובר מהר." אמרתי והמשכתי פנימה. הלכתי בעקבות השביל המוביל אל המועדון הגדודי בו אני, אבי ורועי תמיד שיחקנו קלפים אחרי יום מפרך של עבודה על הטנקים. בעודי הולך לשם, מבטי נוטה ימינה ושמאלה מנסה לצלם במוחי את הבסיס בפעם האחרונה "אוי הנה השקם חברי הטוב שעטף אותי בממתקים כל השירות, להתראות. והנה המרפאה שביקרתי בה יותר מדי פעמים. לא כי נפצעתי כל כך הרבה, אלא כי תקפה אותי מחלת האהבה המדבקת, אחרי טיפול אצל חובשת אחת, זהובת שיער, גילי, שנהגה לנשוק לי על המצח ולהגיד "תרגיש טוב" במין מתיקות ילדותית כזאת אחרי כל מפגש אצלה. נעצרתי במקום. " הנה המועדון". הדלת הייתה פתוחה לרווחה ונשמעו דיבורים בוקעים מתוכו. נכנסתי פנימה מלא התרגשות כי אני מכיר את הטקס שעתיד לבוא. "שלומי!!!!" ,"הוא פה!" נשמעו צעקות מכל עבר. "מה קורה, אחי? מה מתרגש?" אבי התקדם אלי, "לא ציפיתי לכל כך הרבה אנשים" עניתי בכנות, "מה נראה לך מישהו יפספס את ההזדמנות לראות אותך משתחרר" צעק רועי . במרכז החדר ניצב שולחן מלא כיבוד וסביבו בצורת ח' עמדו קבוצה של בסביבות ה30 איש, שאחדים מהם בקושי הכרתי. יד הונחה על כתפי, הסתובבתי לאחור וראיתי את המפקד שלי דניאל מחייך אלי. "אוקי, אני רוצה להגיד כמה מילים ואז אפשר יהיה להתחיל לאכול." דניאל צעק, "שלומי, כשהגעת לגדוד בהתחלה חשבתי, אין זה הולך להיות חייל בעייתי חבל על הזמן. אבל אתה הוכחת לי אחרת, אני בטוח שתחסר פה לכולם באיזושהי צורה. בהצלחה באזרחות. ולאות הוכרה על תרומתך בגדוד, הצבא החליט לתת לך את האפשרות ללכת לתוכנית מיוחדת שתשנה לך את החיים האזרחיים." , "ווהוו!" כולם הריעו. הוא הושיט לי דף. "שמור את זה לאחר כך" הוא לחש. כולם הסתערו על האוכל, חוץ מרועי אבי וגילי שהתקדמה אלי. "שלומי, אני אתגעגע אליך. מה אני יעשה במרפאה עכשיו כל הזמן? לא יהיה לי עם מי לדבר. " , "את תמצאי מישהו אני מכיר אותך." חיבקתי אותה חיבוק ארוך של פרידה. רועי ואבי בדיוק הופיעו מאחוריה " מה את גונבת אותו רק לעצמך? תני גם לנו לדבר איתו." אמר רועי. "נו אז מה , מה התכניות לבחוץ אתה באמת הולך לתוכנית הזאת של הצבא?"אמר אבי. "לא יודע להגיד לך, נראה לאן הרוח תקח אותי…"