המשך להקדמה

פרק 1- כמוני
הסתכלתי על החיה הקטנה, טיפות אדומות היו ל פרוותה הלבנה, כמו פרחים בשלג, רציתי לעזור לה, באמת שרציתי, אבל ידעתי שאסור לי, "אני מצטערת" מלמלתי לתוך פרוותה הלבנה, היא התנשפה בכוח ובכאב ואני התעוותי בכאב, היא נראתה כל כך קטנה בידיים שלי, כל כך תמימה, ידעתי שלא אוכל להשאיר אותה פו אחרת בעלי החיים יהרגו אותה, ואם לא אז האנשים מסביב כן.
הורדתי את הצעיף מהצור ועתפתי אותה בעדינות מלטפת את פרוותה בתנועות מרגיעות וכמעט בלתי נראות, לקחתי את הכפפות שלי וספגתי איתן את הדם, הורדתי את הגלימה שלי וקשרתי אותה כך שנסעתי את החיה כמו תינוקת והלכתי למריום הסוסה שלי, היא הייתה בולטת על רקע השלג הלבן, היא הייתה חצי סוסת מים וחצי סוסת יבשה רוותה הייתה לבנה אפורה עם נקודות חומות בהירות והראמה שלה הייתה אפורה עם פסים כסופים וזהובים, היא הייתה אחד מהסודות הרבים שלי. "הקור לא מפריע לי כל כך" חשבתי בראשי ומיד צחקתי, צחוק עצוב עם עיניים עצובות, ביער לא הייתי צריכה להעמיד פנים, להסתתר, ביער הייתי חופשיה יכולתי לפזר את שערי לרכוב על הסוסה שלי ולהשאיר הכול מאחור, פתאום שמתי לב שהשורה הזאת "צחוק עצוב עם עיניים עצובות" הייתה מהפתק שאימי האמתית השאירה לי, תזכורת, כמו כול התיזקורות שאני נותנת לעצמי, שאין פו אף אחד חוץ מימני, צחקתי עוד צחוק עצוב והחיה נאנחה בעצב יחד איתי, לא הרגשתי בד, השמיים, הכוכבים, הירח והשמש, העצים בעלי החיים ובעיקר יצורי הלילה היו שם איתי, כמוני.
"זהו מספיק מריום, הגענו מספיק עמוק" אמרתי לסוסתי והיא עצרה, ירדתי מגבה בזהירות וסימנתי למריות ללכת. ישבתי בשלג והחזקתי את החיה בחיקי הזזתי את הכפפות בעדינות וחשפתי את הפציעה שלה, נשמתי נשימה מרגיעה הושתתי את ידי מעל הפצע והתרכזתי, האור הזהוב התחיל והעור ההרוס של החיה החל להתאחות הדם חזר פנימה וכול מה שניפגע התרפה לאחר מכן פרוותה הלבנה צמחה מחדש והחיה נאנחה בהקלה והתכרבלה בחיקי, אכשוי יכולתי לראות שזאת גורה של ינשוף הכוכבים, אכשוי אחרי שהדם כבר לא היה שם יכולתי לראות את הסימן בצורת כוכב שהיה מוטבע על כפתה הימנית ואת הקוים האפורים שעל כנפיה וראשה, חייכתי אבל חיוכי נימחק ברגע כששמעתי תרועת צייד, "אוי לא" לחשתי לקחתי את החיה הסתרתי את שערי והתחלתי לרוץ, מקוה שהם לא יתפסו אותנו.