המשורר הממורמר
״מה תירצי להזמין ?״ היא שאלה בחיוך מתוך מפלסטיק של נימוסים שלמדנו בבית , ״משהו כבד לנשמה״ עניתי . כוס וויסקי ודפים ריקים בין כל האנשים בפאב חיפשתי אותה .. חיפשתי שתעציב לי עוד רגע , שתכאיב בין השורות שעוד לא עלו בראשי , הדלקתי סיגריה והינה היא מולי עם הבעת פנים קרה חסרת רוח חיים והיד לא מספיקה לכתוב בדמעות שלה מצאתי את המוזה שלי , למה תמיד לכולנו קל לכתוב מעומק העצב ? האם שמחה היא בכלל אומנות ? ולמה המוזה מגיעה רק בימים קשים ? זהו הגורל של המשורר הממורמר שיושב לבד בפאב עם משקה חזק ומדבר לדפים , מצייר מסקנות ואת החיים מעבר לחיוך . העצב מסובך דיכאון מתמשך מעצב שמטביע את הנשמה , לעומת השמחה הפשוטה עם מילים חסרות משמעות קלילות דעת שלא באמת מעניינות מישהו . אני מעריכה את העצב כמו כל משורר ממורמר .
המסקנות של שרלוק הולמס . 21:49
תגובות (4)
וואו, אהבתי מאוד את הסיפור, קודם כל הכתיבה שלך ממש יפה, את מתארת מעולה ומשאירה הרבה מקום למחשבה, (רק דבר אחד: שימי "…" כשמישהו מדבר כי זה קצת מבלבל לקרוא את זה ככה ולעשות את ההפרדה הזאת המהלך הקריאה)
דבר שני, יש עומק בדברים, רואים דרך הסיפור הזה את התפיסה שלך לגבי הכתיבה ובכלל לגבי החיים וכשזה כתוב בצורה כזאת, פשוט כיף לקרוא :)
תמשיכי לכתוב, אני רצה לדרג (=
וואוו… אהבתייי !
המון תודה מאוד חשוב לי הדעות שלכם
מסכימה עם נעמי, יש לך כל כך הרבה עומק בכתיבה…. היא פשוט מעולה (=