המרוץ

לא רציתי בזה עוד.
לב הולם בפראות, נשימות כלואות בין כלובי הצלעות, שובל דמעות, נשיכת שפתיים עד זוב דם, דמיונות, שירים, כל המילים שאי – פעם אמרת קופצות בו – זמנית, השנאה העצמית.
לאהוב אותך לקח ממני הרבה, יותר משאי – פעם תדע. בכיתי אגמים ונהרות וימות ואוקיינוסים, בכיתי דמעות שלא תראה ורובן לא נבעו מאושר. התלות הנואשת בתקווה האפסית שההרגשה היא הדדית גבלה בשנאה עצמית. הרבה האשמות, מחשבות, בעיקר מהמבקר הנוקשה ביותר שלי, עצמי.
חשבתי שארגיש כמו מנצחת, כמו זו שלא מוותרת, למרות שהיא לא רואה הרבה בחזרה, אבל לא הרגשתי מנצחת, הרגשתי מפסידנית. כל התקופה הזו הרגישה כמו כישלון, אבל נקלעתי לשגרה עצובה, של אוכל קנוי ופשרות ושום תחושה אחרת, למעט אדישות נוראית. נשמע מאד קלישאתי וזו האמת, אתה היחיד שהצליח לגרום לי להרגיש מעט חיה, כשהסתתרתי בחושך. יש לי תקופות כאלו לפעמים, אני חושבת שלכולם יש. הבעיה היא שאני תליתי את האושר והדרור באדם שלא תמיד היה שם כשחיפשו אותו. מבט יחיד שלך גרם לי לנשום את הנשימה שכלאתי מבלי לדעת, גרם לי לכתוב את הפסקה שהתנגנה לי בראש ורק אחר כך התבהרה ברכות, גרם לי להרגיש אהובה, גם אם זה היה שקר שנורא רציתי להאמין בו. הייתי הורגת עבור הרגעים האלו, שלנו ולפעמים היה נדמה לי כאילו הרגתי את עצמי כבר עשרות פעמים וקמתי לתחייה, כל פעם בהרגשת הפסד מרה.
הטוב שהבאת עמך לא השתווה לעצב ואני לא גאה לכתוב את זה, אבל לא רציתי בזה עוד. לא רציתי בך עוד. לא רציתי להמשיך לאהוב. הוריתי לנפש שלי למרוד, אמרתי לה שהגוף כבר מאס.
לקח לה הרבה זמן להפנים וביום אחד, במהפך חד בין השמש לירח, זה הפסיק. דיברתי אתך ולא הרגשתי את זה יותר, איש לא גרם לי לחוש כמוך ובאותו היום, לא חשתי דבר. זה הרגיש משונה וכוחני ולראשונה, חשבתי שניצחתי. הסתכלתי עלייך אחרת; קצת ילדותי, קצת עדין, לא ממש בשל. כבר לא היית מה שהייתי סמוכה ובטוחה שאני רוצה. הפסקתי לאהוב אותך. ידעתי שיום אחד זה יגיע, כי כמה אדם כבר יכול להכיל, אבל כלום לא הכין אותי לחוסר המעש של הלב, לגוף הדומם, לאדישות המכלה כל פיסה בי בזמן שהשפתיים שלך מתעקלות ולא גורמות לי לצמא בלתי מוסבר. הכל נעלם.
הייתה לי הארה, ממש לא רוחנית. הייתה לי הארה פנימית, חשבתי שחזרה השליטה בתחושות, שמהיום אני אחראית לוויסות מצב הרוח שלי, שאני כבר לא מסתמכת על הרצון שלך להרים אותי. מהיום, זה אני, עד לשיגעון הבא. אחרי כל עליה מגיעה ירידה, חוק לא כתוב ואז זה הכה בי: אני עדיין כלואה בשגרה עצובה, אני עדיין אדישה ועייפה. לא היו לי כוחות להרים את עצמי, לא היה לי מה לכתוב, לא היה לי מה לנשום – לא היה לי אותך ורציתי בזה בחזרה, עם כל הכאב.
רק ברגע הזה הבנתי איך זוגות נשארים יחד עשרות שנים. אל תהיו תמימים, הם לא מתאהבים כל יום מחדש. הם אוהבים, כל כך הרבה וכל כך חזק, עד שזה נפסק והם חייבים להמשיך להילחם על הניצוץ האחרון כי זה אומר שהם לא יילחמו לבד. ככה, פתאום, חזרתי להיות מפסידנית, אבל לפחות רצתי את המרוץ הזה אתך.