המצב…

זה ערב יום ההולדת שלי, בגלל המצב יונתן הבטיח להגיע לבית שלי עם בלונים ועוגה מהקונדטוריה האהובה עליי. הוא גם אמר שיקנה לי צמיד מפנדורה עם שלושה חרוזים, למרות שאמרתי לו שזה יקר הוא הכל זאת התעקש שאני שווה את כל זה.
אני יושבת במרפסת, מקבלת לנייד שלי דיווחים בלי הפסקה על פיגועים ברחביי הארץ, תל אביבי, עפולה, ירושלים, פתח תקווה…
אבל אפילו לא הודעה אחת מיונתן. הידיים שלו בטח תפוסות בגלל כל הדברים שהבטיח להביא, הוא בטח נוהג ממש עכשיו לכאן ולא יכול לסמס, אני אומרת לעצמי שוב ושוב.
הבית שקט, אמא ואבא הלכו לישון וכך גם אחיי הקטנים. רק הטלפון הנייד שלי רוטט בלי הפסקה מרוב דיווחים, הודעות בווצאפ מקבוצות וחברות ששולחות לסירוגין הודעות של מזל טוב ועם אני בסדר.
'כן ותודה.' אני עונה ומוסיפה פרצוף מחייך.
הדקות הופכות לשעה ואז שעתיים ויונתן לא מגיע, ליבי מאיץ עם כל דיווח. "חייל נדקר, מצבו קשה והמחבל נעצר." "צעירה נדרקה ברובע, מצבע קשה עד בינוני המחבל נורה במקום."
דפיקה מקפיצה אותי מהטלפון ממסך הטלפון אל הדלת הראשית, אני ממהרת לפתוח למרות שאני יודעת שזה לא יונתן, הוא מעולם לא דפק על דלת הבית שלי.
בלב פועם אני פותחת את הדלת וליבי צונח בקירבי כשאני רואה לפניי שוטרת לבושה במדים, הכובע שלה לא מונח על ראשה ועל פניה מבט קודר.
" את מכירה את יונתן וקנין?" היא שואלת, קולה יציב אך רפה, אימנו אותה כנראה לא לחסוף רגש.
"כן…" אני ממלמלת בקשט, דמעות חמות צונחות המורד לחיי.
"צר לי לבסר לך, מחבל דקר אותו ממש מתחת לבניין הזה, יונתן החזיק בידיו המון דברים ולכן לא היה יכול לגונן על עצמו," היא מביטה ישירות בעיניי בעוד נהר של דמעות נשפך מהם. "המחבל היה מהיר מאוד הוא הספיק לפגוע בו בצורה מדוייקת ולברוח בלי בכלל להשמיע קול. אחד השכנים ירד לפניי חצי שעה לזרוק את הזבל, הוא ראה את יונתן מדמם בין הדברים שהיו בידיו, חסר רוח חיים…"
השוטרת שתקה לרגע ממושך, נותנת לי לעכל את המצב, אבל איך בכלל אפשר לעכל דבר כזה?
"ת… תודה…" קולי שובור ואני כמעט סוגרת את הדלת כשהיא עוצרת אותי בעזרת ידה.
"המשטרה תעשה את כל המאמצים לאתר את המחבל," היא אומרת ומשתהה לרגע. "שיהיה לך לילה טוב, ובהצלחה." היא מנסה לחייך אבל החיוך שלה רק מעצבן אותי.
אני מוגרת את הדלת ומצליחה להגיע רק עד המרפסת לפני שאני קורסת בבכי.
זה נגמר, יונתן שלי מת וזה באשמתי, הכל באשמתי.