המסע שלי..

פחד גדול ואומץ כביר, חולשה שמתפשטת וכוח ענקי, שנאה נוראית ואהבה מדבקת. פגשתי את התכונות האלה ועוד במשך מסעי, כשעוד היה בי את הכוח לנסות להבין את האנושות ואת רצון האל שנהיה על עולם זה. ובמסע הארוך שלי פגשתי סוגי אנשים מרתקים ועמוקים, אך עם זאת גם את האנשים הכי שטוחים , אנוכיים ורדודים שכנראה תשמעו עליהם בחיים. והכרתי גם את הסוג המעורב, שאני משערת שאני נמנית בתוכו, שנתפס כאנוכי ושטוח למרות שבפנים יש הרבה יותר.. ויש עוד סוג, סוג נוסף ושונה, שבחיים לא ראיתי כמוהו עד המסע שלי, סוג ריקני, ללא אישיות, ללא דעות או רגשות. רק ריקנות.

פגשתי עוד בתחילת מסעי את מיה. מיה הייתה ה"ראשונה" שלי, הראשונה שניסיתי ללמוד, אפשר לומר. מיה הייתה מהסוג המרתק והעמוק, לא היה לה סיפור, או סבל ממשי בחייה, אבל היא הבינה, את הכאב של כולם. היא הייתה חסרת פגמים, עם שיער חלק בלונדיני רק בקצוותיו כמו השמש שניסתה לפרוץ מבעד לעננים, היא הייתה רזה, מבית עשיר, מחוזרת, בעצם , כל מה שאישה חולמת עליו. בהתחלה האמנתי שהיא כל מה שרציתי להיות, כל מה שחלמתי עליו מגיל קטן. אבל אז , הבנתי שיש לה משהו, משהו שונה. היה לה הכול, כל מה שרק יכולתי לדמיין, היו לה מחזרים, שאני לעולם לא אשיג, ועושר שלעולם לא אהנה ממנו. אבל היא המשיכה להיות כל כך קטנונית, כל כך כפוית טובה. היא העדיפה להסתכל על כך ששפת הכוס לא גדשה מטוב, אך הכוס הייתה מלאה בו. היא לא הייתה מאושרת, היא לא הייתה מסופקת, למרות השיער החלק והגולש שלה, היא רצתה שיער מתולתל, למרות שהיא הייתה רזה, היא רצתה להיות רזה יותר, למרות הבית העשיר שלה, היא רצתה לחיות בלי כסף בכלל, למרות כל המחזרים שלה, היא רצתה דווקא את זה שלא יכלה לבקש. הבנתי שגם אם יש לה הכל, היא לא תהיה מסופקת, היא לא תלמד להעריך. הבנתי שהיא מהסוג שיותר מדי עמוק, שמתעסק בדברים הקטנוניים בחיים, שתמיד רוצה עוד.

בהמשך מסעי, פגשתי את דויד, או איך שהוא רצה שאני אקרא לו, דיוויד. דויד היה מהסוג המיוחד, ה"חדש" מבחינתי. הוא בלבל אותי, מבחוץ הוא היה נשמע כמו בן אדם עמוק, נראה כמו אדם שטוח, וכשמבינים אותו , הוא לא מרגיש כאדם כלל. אני מודה, דויד מושך, אבל האישיות שלו? לא קיימת. הוא הלך עם הזרם, צחק על הכול ועדיין הייתה לו נימה רצינית. למרות עזיבת אביו כשאמו גילתה שהיא בהריון, ולמרות העובדה שאביו החורג ואימו הכו אותו עד שעזב את הבית, לא ראה משהו לא בסדר בחינוך שלו. "חינוך נוקשה" הוא קרא לזה. תחילה חשבתי שהוא מנסה להסתיר את הכאב. ואז הבנתי שפשוט, אין כאב.אין בו שום דבר. חוץ מפנים יפות וגוף מחוטב, הוא ריק. הבנתי שדויד החליט שאם אין אישיות, אין כאב. ודווקא הבנתי, כי מי מאיתנו לא היה רוצה לא לחוש כאב לעולם?

לאחר דויד, פגשתי את דניאל. דניאל היה מהסוג העמוק, שמהרגע שפוגשים אותו יודעים. כי לדניאל היה מין צחוק שמכאיב לך בלב, כאילו מכניס לך להב חד כתער ללב ומסובב אותה עד סיום הצחוק, מפני שגם בצחוק הכי אמיתי שלו הרגישו את הכאב, את הדמעות שעמדו לפרוץ כל רגע. אני חושבת שלדניאל התחברתי הכי הרבה במסע שלי, כי זכיתי לראות כיצד אני נראית מהצד. הוא החביא את הכאב שלו. הוא לא היה מוכן לשתף אף אחד, גם כאשר ראו שמות האדם הכי קרוב אליו השפיע עליו , לא היה מוכן להתוודות שקשה לו. היה בו כל כך הרבה צער וכאב שלא היה מוכן לספר בטענה שהוא פשוט "לא מהסוג המשתף", אך עיניו השתוקקו לספר כל דבר ודבר שעל ליבו. לדעתי, דניאל פחד שאולי הכאב שלו זה מה שהופך אותו לנורמלי, היה לו פחד מלהיות רגיל, מלהיות חסר דאגות. הבנתי שדניאל מחביא כאב, לא כי זה עניין של בחירה, עכשיו זה עניין של הרגל.

לפני סוף מסעי, פגשתי מישהי, שמה היה כרמל. כרמל הייתה יפה, עייניה היו מלוכסנות במידה פעוטה, שיערה היה שחור כעורב וגבותיה עבות. היא הייתה מלאה, אך בגדיה נפלו על גזרתה באופן מפליא. כרמל הייתה מהסוג המעורב. היא הייתה רעה ואגואיסטית מבחוץ, אך מבפנים, הייתה שבורה. עולמה סבב סביב תרופות נגד דיכאון ושינה. היא ניסתה לברוח מהחיים לאחר שחייה נהיו מירוץ של כל מכריה כדי להשאיר אותה חיה, למרות שלא היה זה רצונה. כרמל הייתה כל כך עמוקה, כל כך.. מסובכת. לא משנה כמה אנשים היו סביבה, הרגישה לבד. היא סחבה את הכאב שכל חבריה ומשפחתה פורקים אצלה. כשפגשתי אותה לראשונה, הייתי בטוחה שהיא מאושרת, שהיא באה מבית טוב, שיש לה את היכולת להיות שמחה. אך ברגע שדיברתי איתה הבנתי כמה טעיתי, לכרמל אין
את הקיבולת להכיל שמחה, כי כל ליבה היה מלא כאב. כששאלתי אותה למה היא ענתה לי כך :" כל פעם שאתה נפגע או פוגע במישהו שאתה אוהב, חלק מהנשמה שלך משחירה, ונפגעתי ופגעתי כל כך הרבה, וזה ירדוף אותי כל חיי." לרגע הבנתי את הרצון שלה למות, היא הרגישה חסרת תקווה, חסרת עתיד, ואז נזכרתי כמה אני מעריכה את חיי, והתנצלתי בפני עצמי שבכלל העליתי מחשבה זו בראשי. מכרמל הבנתי מה זה כאב, וכמה שצריך לסלוח לעצמך, אחרת , לעולם לא תהיה לי את הקיבולת להיות מאושרת.

לקראת סוף מסעי, פגשתי את זוהר. זוהר היא מהמעורבים, היא הייתה שטוחה ועמוקה בו זמנית. עולמה של זוהר סבב סביב גברים, הייתה מסיימת עם אחד, ומתחילה עם השני, לפעמים באותו זמן. זוהר הייתה יפייפיה, מלאה בדיוק במקומות בנכונים, במידה הנכונה, היו לה גבות יפות שהולכות עם העיניים הגדולות שלה שנתחמו במסקרה הרבה שהייתה שמה, עם שיער שטני מתולתל ארוך. זוהר הייתה מתנהגת כמו .. טוב , כמו כלבה. היא הייתה יהירה ואנוכית, אבל האמת, היא הייתה בן אדם נהדר. היא הייתה מדהימה, מצחיקה, נדיבה, לא ביקורתית. אבל כל פעם ששאלתי אותה למה היא לא מציגה את האישיות הזאת במקום הגישה המתנשאת הראשונית שלה, היא תמיד ענתה לי באותה תשובה.. 'גברים לא רוצים מצחיק'. והיא צדקה. אבל העולם שלה סבב סביבם, היא הייתה צריכה גבר כדי להרגיש אהובה, להרגיש שהיא שווה משהו, להרגיש שהקיום שלה מוצדק. מזוהר הבנתי שאני לא צריכה לתלות את האושר שלי באף בן אדם שאיננו אני.

המסע שלי לימד אותי כל כך הרבה, שאני לא בטוחה אם האנושות שלנו מספיק טובה כדי להישאר על הכדור הזה, אנושות שכל אחד תמיד ירצה יותר, אנושות שכל אחד מסתיר את מי שהוא, אנושות שכל אחד תולה את האושר שלו במישהו אחר. אבל אני אמשיך לחקור, אולי רק מחר, אולי רק עד מחרתיים, אולי לתמיד.