המלאך האבוד | פרק שישי : אף אחד לא צריך טובות מעשירים.

חזרתי הביתה מאוחר באותו ערב. ברגע שהחניתי את המכונית הבחנתי שגם זו של אנדרו עומדת בחניה; הוא בטח מצפה לראות אותי ולשמוע את מה שתמיד ניבא- אני אפס לעומתו. לא התכוונתי לספק לו את ההנאה וחציתי את המדשאות ואת המגרשים במטרה להגיע לכניסה המערבית של הבית. בפעם הראשונה בחיי שמחתי שהבית שלנו גדול כ"כ, יש בו דיי ויותר מקום כדי להתחמק מאבי.
נכנסתי לסלון המערבי והקטן יותר של הבית, אותו הכי אהבתי, רק האח בערה בו והוא היה ריק, כמו רוב חלקי הבית העצום. התיישבתי על כורסא אדומה וגדולה, משעין את ראשי אחורה ומביט באח.
אחרי חמש דקות שמעתי קול צעדים, בהתחלה חשבתי שזאת אחת המנקות אך כשסובבתי את ראשי ראיתי את השיער הבלונדיני של פול מציץ מהכניסה.
"ראיתי אותך נכנס לחנייה וחשבתי שאמצע אותך כאן", הוא אמר והתיישב מולי על הספה האדומה התואמת.
לא עניתי ואחרי כמה דקות הוא דיבר שוב, "חשבתי שתחזור מוקדם יותר. הכול בסדר?".
ידעתי שאין טעם לשקר לו. פול מכיר אותי מגיל אפס. אם הוא לא בדיוק ההפך ממני מבחינה חיצונית אפשר היה להגיד שאנחנו אחים, הוא תמיד קורא אותי כמו ספר פתוח.
נאנחתי והישרתי מבט אליו, "לא התקבלתי".
במבטו של פול לא נראתה הפתעה, כנראה שהתאמן על מה להגיד גם במקרה הזה, "דבר ראשון- אתה עדין לא יכול לדעת בוודאות". בדיוק כשפתחתי את פי לענות לו הוא הרים את ידו כמסמן לי לשתוק, "וגם אם לא", הוא אמר בקול רם בכוונה "אל תתרגש מי זה. אל תוותר דניאל, אתה רק בן תשע עשרה – העתיד עוד לפנייך. אתה לא יכול להישבר כבר במכשול הראשון. תילחם על זה כמו שאתה יודע".
חייכתי חיוך קטן ומשכתי בכתפיי, "אולי אתה צודק. בכל מיקרה, איפה אנדרו?".
פול צחק, "למעלה. אל תדאג הוא לא מחכה לך ליד הדלת".
שתקנו כמה דקות ואז שנינו אמרו באותו הזמן "אני צריך לספר לך משהו". הסתכלתי על פול והתחלתי לצחוק כשהוא ביחד איתי.
הרגשתי את המועקה יורדת אט אט מליבי.
"תתחיל אתה", אמרתי אחרי כמה שניות.
"אוקי…אז בגלל שאין לי משפחה, חוץ מימך…אני צריך שתעזור לי להחליט". פול פתח והביט בי, הנהנתי כדי שימשיך, "חשבתי על מה לעשות אחרי סיום הלימודים".
"אתה לא הולך לקולג'?" שאלתי. פול היה תלמיד מצטיין, אף פעם לא חשבתי על אפשרות שבה הוא לא ילך ללמוד.
"לא. אני רוצה לנסות משהו אחר", הוא מלמל וראיתי שלקח לו זמן לקבל את ההחלטה.
"אני חושב להצטרף לצבא". הבטתי בו כמה דקות בבלבול.
"צבא?", מה לעזאזל הוא שתה?
"אני חושב שזה מה שהכי יתאים לי כרגע. אני…לא יודע. אני במצב ממש מבולבל עכשיו ואין לי מושג מה לעשות עם עצמי", פול התחיל להסביר מהר.
" מה עובר עלייך, אחי ?", השרתי אליו מבט. ראיתי על פניו שמשהו קורה ולא הצלחתי להבין מה.
פול תפס את ראשו, "אני פשוט לא יודע. הכול מבולבל בחיים שלי כרגע".
" היי, תסתכל עליי", אמרתי והבטתי ישר לתוך עניו. פול אף פעם לא מתבלבל או 'לא יודע' מה הוא רוצה מעצמו. לרגע הוא נראה לי כמו אותו ילד אבוד בן שלוש עשרה שאמו עזבה אותו לבד.
" אני רואה שקורה משהו, ואני רוצה שתספר לי", אמרתי אחרי דקה של שקט.
" אני רק לא רוצה שתשפוט אותי דניאל. לא משנה מה יקרה בעתיד, אם אני אתגייס לצבא או…או לא יודע מה, בבקשה אל תשפוט אותי" .
"פול! אתה אח שלי! למה אתה חושב שאני אי פעם- ", המילים פשוט נתקעו לי בגרון. ברור שזה מה שהוא חושב, הרי אני תמיד שופט את כולם, על כול דבר.
" תקשיב, יש לך עוד כמעט שנה. אנחנו רק בסוף ספטמבר. תחשוב יותר לעומק על כול מה שאתה רוצה לעשות. אני פה בשבילך כדי שתתייעץ ותספר ותשתף. ותזכור תמיד שלא משנה מה כול מה שתחליט אני מאחורייך", אמרתי את מה שנראה לי כדבר הנכון.
פול הביט בי בהפתעה, ואז חיוך קטן וממזרי הופיע על פניו, " דן…נהיית נקבה רגישה וקיטשית".
פרצנו בצחוק ואני זרקתי עליו כרית, "תן לי קרדיט! השתמשתי בכול מה שלמדתי מימך".
פול צחק ועניי נחו על האח, "אוקיי, מה רצית לספר לי?".
"אה…", העברתי שוב את ההחלטה בראשי, החלטה שהתגבשה שבבית העלמין ליד קיברה של אמי.
"טוב אז…אני רוצה לעזור לחולי סרטן", הפלתי את מה שהצטבר כבר כמה שעות בתוך ראשי, פול נראה מופתע.
"אבל לאבא שלך יש כבר קרן, הוא משלם מיליונים בשנה למחלקה האונקולוגית".
"כן…אבל אני רוצה לעזור למישהו ספציפית", המשכתי, מחכה שהאסימון ירד לו.
"אל תתחיל שוב עם אחותה של מל", פול מלמל אחרי כמה שניות ונישען על גב הספה.
"אתה לא מבין! אם אמא שלי, זיכרונה לברכה, הייתה שומעת איך דיברתי אליה, איך התנהגתי…היא הייתה מתהפכת בקבר! היא הייתה מתביישת בי כ"כ!", הקול שלי עלה בהדרגה; איך הוא לא מבין מה עשיתי? איך הוא לא מבין את מה שאני מרגיש?
פול נאנח והביט בי ארוכות, "אני לא יודע. תצטרך לדבר עם מל או עם ההורים שלהן…אני לא בטוח שהם ירצו לקבל את העזרה שלך", הוא התרומם ונעמד מולי.
"למה לא? אני מציל את הבת הקטנה שלהם", שאלתי בתמיהה.
"כי אתה דניאל סקוט. היא תהיה בטוחה שאתה צוחק עליה", הוא חייך חיוך מריר.
"וחוץ מי זה דן, אף אחד לא רוצה טובות מעשירים שחצנים ומתנשאים כמוך".
פול נתן לי תפיחה קלה על הכתף כשעבר לידי ופנה לצאת מהחדר, "במקומך הייתי מבזבז את הזמן בחיפוש אקדמיות אחרות אליהן הייתי יכול להתקבל".

למחרת בבוקר נהגתי לבית הספר במהירות מופרזת. הייתי נחוש בדעתי לתפוס את מל ולהציע לה את העזרה שלי.
פול תקע בי מבטים שואלים במשך כול הבוקר, אך לא היה לי אכפת. הוא לא מבין, לא יודע מה אני מרגיש כשהחיים מפגישים אותי עם אנשים כאלה.
לוסי, אחותה הקטנה של מל, נראתה כ"כ שברירית, כ"כ צעירה וכבר יש סיכוי שהחיים שלה יגמרו, היא עוד לא הספיקה כלום…
ראיתי את מבנה בית הספר מרחוק, האצתי עוד יותר, מבצע סיבוב פרסה מהיר ונכנס לחנייה הענקית.
ברגע שפתחתי את הדלתות השחורות והגדולות של הכניסה לחטיבה עליונה, מבטי ניתקל בעשרות התלמידים שהסתובבו בין הלוקרים כמידי בוקר.
איפה לעזאזל אני אמור למצוא את מל?
ניסיתי להיזכר עם מי היא מסתובבת, אך ללא הצלחה. היא תמיד הייתה הילדה הדחויה, זאת עם הבגדים הישנים והמכוערים שמסתובבת לבד בהפסקות ויושבת לבד בקפיטריה.
אולי הוריה חוסכים בכל דבר אפשרי כדי לעזור ללוסי להתמודד עם הסרטן.
בלעתי את רוקי כשנזכרתי בכל הפעמיים בהם צחקתי והשפלתי את מל בגלל הסחבות שלבשה.
"היי דני!" שמעתי קול צפצפני וגלגלתי את עניי, מסתובב לאט כדי לראות את סוזן עומדת מולי.
"היי סו", מלמלתי והיא התנפלה עליי בחיבוק. סוזן היא סוג של 'החברה הקבועה שלי'. אנחנו "יוצאים" בערך מכיתה י'.
אף פעם לא נפגשנו מחוץ לבית הספר, אף פעם לא טרחתי אפילו להתקשר אליה, והיא הפסיקה אחרי כמה ניסיונות כושלים.
אבל עדין, בבית הספר, נחשבנו כזוג. אף פעם לא התעמקתי במחשבה למה, זה פשוט היה כך מאז ומתמיד ולא הפריע לאף אחד מאתנו לצאת עם אחרים.
"מזמן לא ראית אותך!", היא מלמלה, שיערה החום היה אסוף בקוקו גבוה ופרוע.
"כן…", לא היה לי כול חשק לדבר איתה עכשיו.
אבל סוזן לא נראתה כאחת שעומדת לוותר, "אולי נישב ביחד בארוחת צהריים? נמאס לי לשבת עם כול הבנות האלה", העניים הכחולות שלה היו נעוצות בי והאסימון נפל תוך שניות. בנות! סוזן מכירה את כול בית הספר!
"סו…את מכירה את מל? מל דולסון?", שאלתי בצפייה וראיתי את ההפתעה שעל פניה.
"מה לך ול…איכסה הזאת?", היא שאלה וגלגלתי עניים.
"אני חייב לדבר איתה", היא הביטה בי-לא מרוצה. "עכשיו", הוספתי.
"טוב", היא שילבה את ידיה על החזה שלה.
"הדבר הזה מסתובבת לבד בדרך כלל. אני לא מתפלא למה…כ"כ מכוערת…בכול אופן, היא לומדת איתי אומנות. יש לנו שעה אחת על הבוקר היום, קומה שלישית", היא מלמלה בנימה משועממת.
"תודה סו", מיהרתי לרוץ לעבר הקומה השלישית, מרחוק יכולתי לשמוע את קולה הצפצפני של סוזן קורא לי, "אבל דניאל! אתה לא מתייחס אלי בכלל!!!".

ברגע שהגעתי לקומה השלישית עשרות התלמידים שוב התמזגו אחד בשני, לעזאזל, כמה אנשים יש בבית הספר הזה? מדי פעם מישהו מהתלמידים עצר אותי ואמר 'היי', אבל הרגשתי בעיקר אבוד ליד חדר אומנות, אף אחד שהסתובב איתי לא היה במגמה הזאת, חוץ מסוזן מתברר, שנחשבה למגמה הזנוחה ביותר בבית הספר.
התחלתי לכעוס על עצמי בגלל סוזן, מה אני עושה איתה בכלל? היא כ"כ טיפשה. ואם זאת -קול אחר בראשי אמר- אחת הבחורות הכי יפות בבית הספר.
ואז מבטי ניתקל בה. מל הייתה גובהה מרוב הבנות בבית הספר, רזה אך חסרת צורה. גופה דמה לזה של נערה בת עשר שעדין לא קיבל צורה.
הבוקר היא לבשה חצאית סגולה ארוכה ומתנפנפת עם פרחים צהובים כהדפס וחולצה קצרה וירוקה שנראתה מרופטת השלימה את המראה הנוראי שלה. אוי אלוהים היא לא יכולה ללבוש משהו נורמלי?!
אוקיי, אני הולך להשפיל את עצמי בכול רחבי בית הספר ברגע שרק אגש אליה. אבל נו, אחותה הקטנה זקוקה לכסף שלי.
"היי, מל!", צעקתי. היא עמדה לבד בראש שמוט באחת הפינות. תיקה הישן על כתפה. היא נראתה מופתעת כששמעה את שמה.
"הי…אמ…", ברגע שניגשתי אליה לא ידעתי מה לומר. העובדה שהיא נראתה מבוהלת כ"כ לא עזרה במיוחד.
"קוראים לי דניאל. אנחנו לומדים ביולוגיה ביחד…"ניסיתי להכניס אותה לשיחה אך היא האדימה ורק הנהנה נמרצות. תהיתי עם אותו יום בתחנת האוטובוס עובר לה בראש.
"רציתי…אה…לדבר איתך על אחותך…", לעזאזל איתה. היא לא יודעת לדבר או מה?
"לוסי?", היא צייצה.
"כן, לוסי. אני יודע שהיא חולה ו…אמ…את מבינה, אבא שלי מנהל קרן תרומות ענקית לחולי סרטן. אז חשבתי שאולי אתם צריכים עזרה עם הטיפולים או…ההשתלות או כול דבר אחר שקשור במחלה שלה". פתאום הרעיון להציע לה עזרה נראה לי מטופש לגמרי.
מל היבטה בי במבט מבולבל, "אני.." היא התחילה אך השתתקה מיד.
"תקשיבי, זה מאוד חשוב למשפחה שלי. ונשמח לעזור, באמת. כול מה שתצטרכו, סיוע, טיפולים, תרופות, רופאים מומחים. אנחנו יכולים להציל אותה", סיימתי את דברי והבטתי בה "מה את אומרת?".
היא הנידה בראשה לשלילה, "תודה. אבל…לא תודה", היא לחשה בדיוק כשהצלצול נשמע.
"אנחנו באמת יכולים להציל אותה…"ניסיתי שוב, ראיתי שהיא מתלבטת מה להגיד, הבנתי כמה המצב שלהם קשה.
"חשבתי שאתה אחר דניאל…זה לא מצחיק", פתאום ראיתי כאב בענייה.
"מה?!".
"אתה יכול לצחוק עליי כמה שתרצה. על הבגדים, על המראה, על המצב הכלכלי…אבל בבקשה, בבקשה אל תערב בזה את לוסי! היא סובלת מספיק גם ככה", היא ניגבה את ענייה שהתחילו לדמוע ועקפה אותי, ממהרת לכיתה.
"מל! אני באמת רוצה ל-" אך היא כבר נכנסה ושאון התלמידים גבר על קולי.
מה זה אמור היה להביע?