המכתב שלא נכתב

ושוב פעם, אתה עומד במרכז החדר, וסוקר אותי במבטך.
אני יושבת מכווצת על המיטה, ומנסה לדמיין מה הולך להיות ברגע שתלך..
אתה מעיר לי באגביות על דברים שנפלו לריצפה, ואז, מתחיל לצעוק..
"מעין החדר לא מסודר!" אתה צורח…לאחר מכן, אתה מעיר דברים שמאוד פוגעים בי.
אבל לא נורא. אני רגילה.
אז אני מרימה את הדברים בשקט, ומחזירה אותם למקומם..
אני לא מושלמת ,אתה יודע..
ואתה ממשיך להעליב ולהטיח בי מילים קשות..
אומר לי שאני בושה, שאתה מתבייש בי…
אתה אומר לי שמי שחינך אותי כנראה עשה את זה שגוי..
ואני, מנסה שלא לגחך..ואתה שם לב לזה ומתרגז עוד יותר..
אז אתה מעיר עוד הערה שפוגעת בי כמו מכה חזקה..
ואני לא יכולה לשאת את העלבון…
אז אני אומרת לך גם דבר או שניים..בעיקר כדי שתבין שהגזמת.
אמא צועקת לך מלמטה, שתרד. אבל אתה מחזיר לה בתשובה שאתה עסוק..
והיא משתתקת..לא עונה.
ואני נשארת מולך.
אז תטיח בי האשמות אבא. תאמר שאני ילדה רעה.
תאמר שאני הבושה של המשפחה. תמשיך. מי עוצר בעדך?
רק תזכור שאני בן אדם..ובני אדם עושים טעויות..
אז אתה מאיים עליי שתרביץ לי..למרות שאני יודעת שאתה לא תעשה את זה.
רק כדי להפחיד..
ועובר הזמן, והשעה היא כבר עשר.
ואני יודעת שלא יהיה לי זמן לשאר הדברים שאני צריכה להספיק לעשות.
אני מנסה לרמוז לך את זה..אתה יודע, בכל זאת אתה עומד כבר שעה וצועק עליי רק בגלל שאתה מעוצבן…
אז אתה ממשיך עוד טיפה, רואה שאני כמעט בוכה, מחייך לעצמך ,והולך.
ואומר לי שנייה לפני שאתה חוצה את מפתן דלת חדרי, שאתה לא רוצה לדבר איתי יותר.
ואתה הולך, ואני הולכת לשטוף פנים בתחושת הקלה, שהלכת מחדרי.
אני יודעת שיהיו השלכות למה שקרה.
אבל בינתיים אני מעדיפה טיפה להרגע..
אמא שמעה כל מילה ממה שאמרת לי..ואני לא אתפלא גם אם השכנים שמעו..
אבא-תמיד אתה אומר לי שאני יכולה לדבר איתך על הכל..בזמן האחרון אני לא מעיזה אפילו לדבר איתך יותר משניים או שלושה משפטים..
תמיד אתה רוצה שאני אשתף אותך בדברים..אבל איך אני יכולה?
אתה אומר שלשמור בבטן זה לא טוב..אבל אין לי עם מי לדבר, בחיי..
ולמרות הכל, אני אוהבת אותך..
אני יודעת שזו תקופה קשה עבורך..אבל גם לי..
אני לא מבינה למה אני צריכה לפחד בכל פעם שאני שומעת צעדים של מישהו שמתקרב לחדרי..
ואני רוצה שנפתור את זה..אבל אני פשוט לא יודעת איך…
מביתך ….