המכתב האחרון…

אני מסתכלת על השרשרת. הדבר האחרון שנשאר לי ממך אהוב שלי.
הלכת להלחם, להגן על כולם רצית, רק על עצמך לא שמרת מספיק.
למה היית טיפש? למה הלכת ראשון? למה קפצת על אותו רימון? אני שואלת את אותן שאלות כל שנה מחדש, שואלת את אותן שאלות למרות שאני יודעת את התשובות אליהן מראש.
אף פעם לא אמרתי לך 'תשמור על עצמך' כי הייתי בטוחה שתעשה זאת, שיכולת להבין מהמבט שלי את מה שהלב שלי לא מסוגל להגיד לך.
אבל אתה לא הבנת… אתה לא שמרת על עצמך, ועכשיו אתה מכוסה בחול, עמוק בתוך האדמה.
מאז שהיית בחטיבה כבר ידעת, אתה רוצה להגן על המדינה, להגן על המדינה את נשימתך האחרונה. אבל אני רציתי משהו שונה. אני רציתי להיות לצידך עד נשמתי האחרונה, לאחזו בידייך עד שלא אוכל להחזיק אותה עוד.
היום אני עדיין נושמת. בקושי אך עדיין. קשה לי לנשום בידיעה שאתה כבר לא תוכל לעשות זאת.
קשה לי לחייך, כשאני יודעת שאת החיוך הנעים שלך רק ה' רואה.
קשה לי לנסוע לתילאנד. זוכר? הבטחת שברגע שאשתחרר נסע ביחד! אבל אני השתחררתי ואתה לא. אתה תישאר חייל לעד.
קשה לי להיות מאושרת. קשה לי להיות מאושרת עם חוסר הידיעה… טוב לך שם? אתה עדיין שומר עליי? עדיין שומר עליי גם אם זה מרחוק, כמו שתמיד אמרת. זה מה שחיזק אותי, הידיעה שטוב לך ואתה איתי תמיד, קשה לי עם חוסר הידיעה הזאת.
הפעם האחרונה שראיתי אותך חרוטה בזיכרוני לנצח. היית עם אותם מדים ירוקים וחיוך גדול על הפנים. הסתכלת עליי במבט מלא אהבה, והבטחת לי שתחזור עם דגל ישראל. הבטחת לי שתחבק אותי עוד פעם, ושזאת לא תהיה הפעם האחרונה הבטחת אבל ידעת שלא תקיים את אותה הבטחה. בפעם האחרונה שראיתי אותך, לא חיבקתי אותך מספיק חזק, ואני יודעת שאם הייתה לי עוד שנייה אחת הייתי מחבקת אותך יותר חזק.
אבל לא קיימת שום הבטחת. לא חיבקת עוד, ולא חזרת עם דגל ישראל בידייך, אלא שהוא היה מעלייך.
אבל, אני מקווה שהבטחה אחת כן קיימת. והיא ההבטחה שאתה תמיד שומר עליי, גם אם עכשיו זה מלמעלה.