המחשבות ~ 2

איך הן היו חוזרות, קוברות את הראש בכרית, ובוכות שעות.
אני משקיפה על הגינה העלובה שנמצאת מולי, הפרחים נרמסו, העצים ערומים, אין צבע, הכל שחור, אפור, או כלום.
ארבעה נשים ישבו בגינה, אחת מהן דיברה אל העץ הקרוב אליה, השניה מוללה דשא ושרה שיר, השלישית בכתה בכי מר, ורביעית בהתה בנקודה לא ברורה.
ניגשתי אל הרביעית, שמה היה שרה. ״שרה את בסדר?״
״היא מתה.״ קוננה ובהתה באותה נקודה.
׳כמו עלה נבול.״ המשיכה, ״היא הייתה אצלי, והחזקתי אותה בידיים״ היא מושיטה לי את ידיה, כמו מבקשת שאחזיר לה את אשר המוות לקח.
״בואי שרה, נלך לאכול״
״אני לא יכולה לאכול. אני הבאתי לה לאכול והיא מתה. אולי גם אני ימות? קראו לה נלי, היה לה עיניים כחולות כמו השמיים. היא מתה״ קולה היה שבור, אך מעייניה לא זלגה דמעה.
״שרה, בואי. אני יביא לך את השמיכה העבה יותר לישון איתה , רק בואי לאכול״
״ הוא אמר שהוא יחזיר אותה, את יודעת״ היא המשיכה לדבר, ״הוא אמר שאם אני יבוא אליו בשש, הוא יחזיר אותה!״ קולה החל להתנגן בתקווה.
״הוא יחזיר אותה״ היא זמרה ״ ואני יאכיל אותה ואשחק איתה, רק לבוא אליו בשש, זה הכל! מגיע לה יותר, עם מה שעשיתי לה, הרגתי אותה הרי, אפילו הוא אמר את זה, היא בכתה ואני חשבתי שזה סתם, אבל היא מתה. זה לא היה סתם. אני הרגתי אותה. אפילו הוא אמר את זה״
״ מי אמר?״ אני שואלת, למרות שאני יודעת את התשובה.
״הוא אמר! השטן!״ היא פערה את עייניה ״עשיתי עסקה עם השטן! הרי הוא אחרי על המתים נכון? הוא אחראי עליי, והרי אני כמעט מתה!״
אני מרגישה את חוסר הצדק גואה בי , תפסתי את ידיה הקרות בנוקשות והבטתי לה עמוק בעיניים ״אל תלכי אליו. את שומעת שרה? אל תלכי.״
״ללכת למי?״ היא שאלה בקול תמה,
״אל הפסיכיאטר״ אני ממלמלת.
״איזה פסיכיאטר? מה אני בבית משוגעים?״ היא צחקה.
״בואי נלך לאכול״ אני מושכת אותה,
״בסדר, אבל שתדעי שאין לי הרבה זמן, המלון הזה מאוד יקר, ונילי הבת שלי מחכה לי במשחקיה, אנחנו צריכות לצאת בעוד חצי שעה״ היא הסתכלה ביד הריקה שלה, ״קדימה, הזמן רץ. תזכירי לי לקחת לנילי פירות״ היא אומרת והולכת בצעדים מהירים לכיוון חדר האוכל.