המחלה המדלגת -5

בבוקר אני לרגע חושבת שאני עדיין ישנה בבית חולים עם אחותי, מבטי מתרוצץ בחדר הלבן, מחפש אותה.
כשאני מבינה שאני לא יכולה לראות אותה, כי היא לא פה, הראש שלי נטמן בכרית וקול עמום נשמע כשאני צורחת לתוכה בתסכול.
רגליי גוררות אותי מחוץ למיטה ועייני מתמקדות בחדר הריק. 
ההרגשה של הבדידות ממלאת אותי לפתע, אני רוצה להיות בבית חולים, אני רוצה להיות איתה, נשאר לה רק שנה.
נשאר לה רק שנה.
שנה.
הנשימות שלי מתחילות להיות קצרות, ואני קוטעת את חוט המחשבה האסור. 
לרגע מפחיד אין לי על מה לחשוב, ואני כולי ריקנות שחורה, אני מושכת את רגליי אליי וקבורת את ראשי בתוכן, יוצרת לעצמי מקום קטן וחשוך שאני יוכל לבכות בשקט.
האור שחדר מהחלון האיר את המחזה, נערה מקופלת על הרצפה, בגדים פזורים סביבה ויפחות שקטות נשמעות מכיוונה.
ביאטריס! , הקול השפוי בראש שלי צורח, תקומי! דיי לבכות!
לא רוצה, אני עונה, ומרגישה כאלו דוקרים אותי בגב כי הצמרמורת הנוראית מגיעה.
תבחרי מה ללבוש, הוא מציע, יודע שאני צריכה הסחת-דעת.
אז אני קמה, מושכת באפי ומרימה מהרצפה חולצה שחורה ארוכה ומכנס עור שחור. אני ניגשת לדלת פשוטה שנמצאת ליד הכניסה, פותחת אותה בחריקה צורמת ומגלה חדר שירותים קטן עם מראה גדולה, הכל בצבעים אפור מלוכלך ולבן בוהק.
המקום מזכיר לי את השירותים בחדר החולים, מה שגורם לי בצורה מזוכיסטית להרגיש בבית, אני מתלבשת במהירות, נמנעת מלהביט במראה.
בסופו של דבר עיניי נכנעות לפיתוי למרות ההוראה הברורה של מוחי, ואני פוגשת בבואה של עצמי.
היא זועקת לעזרה.
הכחול החודר של העיניים שלי מביט בי בתבוסה, אדום מקיף אותו, מזכרת לבכי של הבוקר.
האיפור המרוח מאתמול גורם לי להראות כמו אחת שלוקחת סמים כדי להקל על החיים שלה , אני מהרהרת באפשרות לפני שהקול השפוי צורח עליי.
כעבור כמה דקות הידיים שלי עסוקות בלמחות את השחור מהפנים שלי, מגלות את העור הבהיר שלי, ברגע שפניי נקיות אני מבינה שזה לא מספיק.
באותו הרגע אני מחליטה ליצור מסיכה,
המחשבות שלי פוסקות, בעוד אחת מהבהבת בראשי,
את לא תראי חלשה.
כעבור רגע, צנצנות איפור מבריקות ממלאות את הכיור הקטן, אני אוחזת מברשת אחת בידי, וטובלת אותה בכל צינצנת לסירוגין.
איפור כסוף ממלא את עייני, הריסים נעשות כהות וארוכות יותר, אני מעטרת כל עין בפס דק שחור,אני מעבירה את אצבעותיי בשיער, נלחמת בקשרים הרבים עד שאני מגיעה למצבו הרגיל, פרוע מעט.
הנערה שמסתכלת אליי במראה נראת ההפך הגמור ממה שאני באמת, היא חזקה,אין לה התקפים בכל רגע, חיה לא תלויים בחתיכת מתכת.
היא נראת אמיצה.
המסיכה המושלמת.
אני נועלת מגפיים שחורות מעור שמגיעות לי עד הברך, הן גורמות לי להרגיש יותר בטוחה בעצמי, כאלו שבמקרה של צרה אני אוכל פשוט לדרוך על כולם. 
כשאני יוצאת עם תיק על כתפי, אני נזכרת שפה הארוחות הן לפי שעה, ואני נכנסת במהירות בחזרה לחדר ובודקת מה השעה,
7:00 השעון מהבהב לי, ואני מבינה שהתעוררתי מוקדם.
דף לבן שזרקו על הרצפה תופס את מבטי, ידיי מרימות אותו ועיניי מתרוצצות עליו,
״ארוחת הבוקר מתחילה בשש וחצי, ונגמרת בשבע וחצי, ארוחת הצהריים מתחילה ב-״ רגליי יוצאות במהירות מדלת החדר בעוד התיק מקפץ על גבי.
המסדרונות ריקים, אני רצה ישר, בלי שום מושג לאיפה אני אמורה לפנות, אחרי כמה פניות אני רואה תלמיד גבוה במרחק של מטרים ספורים ממני,
״היי אתה!״ אני צועקת בלי לחשוב, והוא מסתובב אליי.
אני מתקדמת אליו במהירות בעודי מתנשמת בשקט. ״היי״ אני פותחת, ״אני-״
״ביאטריס״ הוא משלים אותי בחיוך, ״הבית ספר הזה קטן, קשה לפספס תלמידה חדשה.״ הוא מגיב על מבטי המופתע.
״אהה״ אני עסוקה בלהסדיר את הנשימה.
״רצת אליי כדי להציג את עצמך?״ הוא מסתכל עליי בשעשוע,
״לא״ אני מגחכת, ״רציתי שתראה לי איפה חדר האוכל״
״אחריי!״ הוא אומר בקול של מדריך טיולים, ומחלץ ממני עוד חיוך.
״לא אמורים להביא לך מפה?״ הוא שאל.
״הביאו לי, אבל שכחתי אותה איפה שהוא, פשוט אתמול היה-״ אני עוצרת את עצמי בשניה שאני שמה לב מה אני אומרת, יותר מידי זמן לא הייתי עם אנשים שהם לא צוות בית החולים, אחותי, ואבא שלי, חוקיי החברה נשכחו ממני.
״כן אני יודע, שמעתי.״ הוא אומר בשקט.
המסיכה מיותרת, אני חושבת בעוד ליבי צונח, הם כבר יודעים שאני לא חזקה.
אני מנסה להחזיק את רגליי ישרות, ומתאמצת להשאיר את הנשימה מסודרת.
הוא עוצר ומסובב אותי אליו בידיים חמות, ״את בסדר?״ 
״אני לא אוהבת חדירה לפרטיות״ אני עונה בקול בלי גוון, שמה לב איך הקול שלו מגונן, כאלו אני איזה בובת חרסינה מטומטמת.
היחס האדיב שלו, שמקודם התפרש אצלי רק כנחמדות, כרגע היה רחמים שנשפכים עליי, יכולתי להרגיש את הפחד שלו שאני יתחיל להתנשם בקול ולהתעלף.
״באיזה כיוון החדר אוכל?״ אני שואלת באותו הקול חסר גוון.
״ישר ואז ימינה, אבל אני יכול לעזור לך להגיע לשם-״
״לא תודה, אני יודעת ללכת״ בצעדים גדולים אני עוקפת אותו, וכעבור דקה אני עומדת מול שתיי דלתות.
בלי לחשוב אני לוחצת עליהם ופותחת אותן.
כל הנוכחים בחדר האוכל מרימים אליי מבט.