המחלה המדלגת- פרק 4

–
״אם הסרטן היה בן אדם, מה הוא היה?״ רבקה שאלה.
ישבנו על מיטת בית החולים, שמיכה כחולה רכה עטפה אותנו. פניה של רבקה היו חלקות, ועיניה החומות נצצו.
״רוצח אכזר, כמו בספרי מתח. אחד מהאנשים שנדמה שהנשמה שלהם לא קיימת. אלו עם התאווה לדם, לכאב.״ האמת היא שלא יכולתי לחשוב על הסרטן כאדם. לא רציתי להמציא סיבה למוות שהוא גורם. רציתי להאשים.
צל עבר על עיניה, גבותיה התכווצו למשמע התיאור והיא השפילה מבטה אל הרצפה.
היא לא הרימה את העיניים.
חיכיתי.
״אני חושבת ההפך.״
עיניה אדומות, ודמעות נצצות על לחיה.
״אני חושבת שהסרטן זה ענק. ענק שמח מאוד, ענק מאושר.
מרוב שהוא שמח הוא מדלג, מדלג ושר.
הוא לא שם לב שתוך כדי הדילוגים שלו, הוא דורך על אנשים.
והאנשים האלו שהוא דורך עליהם, סובלים עד הסוף.
אבל הענק מדלג, הענק מאושר.
הוא מדלג ושר״
–
באכסניה החדר שקט. המשאף זרוק על הרצפה, מעוך.
אני שמה לב שהחדר הזה קר. הקירות לבנים, הסדינים שעל המיטות לבנים, מתוחים. בצד החדר יש ארון אפור.
הידיים שלי מפעילות את המוזיקה, מהרגע הזה אני לא חושבת.
המזוודה משמיעה רשרוש כשידיי מחפשות אחר הטוש, כשהן מוצאות אותו הן פותחות את הפקק. הרגליים הולכות לכיוון הקיר ביציבות. הן עוצרות סנטימטרים ספורים מהקיר.
והידיים מתחילות לכתוב.
הטוש עובד בנגיעה קלה על המשטח הלבן, אך בכל זאת הידיים לוחצות על הקיר בחוזקה בזמן שהאותיות מתנענעות על הקיר.
When the day has come/
That I’ve lost my way around/
And the seasons stop and hide beneath the ground/
When the sky turns gray/
And everything is screaming/
I will reach inside/
Just to find my heart is beating/
 you tell me to hold on/
 you tell me to hold on/
But innocence is gone/
And what was right is wrong.

השיר נגמר, הטוש נפל.
וחזרתי לחשוב.
יש דפיקות בדלת, אני לא עונה. דופקים שוב, ואני מתעלמת.
אני רועדת.
״I'm bleeding out for you,for you"