המחלה המדלגת- פרק 3

״אוקיי.״ אני עונה, ״אוהבת אותך״
״גמני אותך״ היא אומרת, והשיחה מתנתקת.
הרמתי את ראשי, מין המחסה הקטן שיצרתי לעצמי עם השמיכות והכריות שהיו על מיטת הטיפולים. 
עייני פגשו בנער שהביא לי את המשאף, התכוונתי להגיד לו תודה, אבל אז פגשתי במבט הרחמים העלוב שהיה בעיניו, וידעתי שהוא שמע את כל השיחה.
הרגשתי את הכעס גואה בי, פרטיות היה אחד מהערכים שלי, בזמנים הקשים של רבקה, שכנים חטטניים תמיד דפקו לנו בדלת, עם עוגות פאי מעוררות בחילה, ותמיד זה נגמר בזה שהם התיישבו בלי הזמנה בסלון, והתחילו לשאול שאלות שרצו לגרום לי לצרוח.
בזמנים האלה, הייתי כמעט משוגעת. בפאי הרביעי בערך כבר הפסקתי לפתוח את הדלת, בצלצול העשירי בדלת ניפצתי את הפעמון לרסיסים, את הדוור שיחדתי כך שיעביר כל מכתב שהוא לא חשבון החשמל, מים, טלפון, תרופות, טיפולים -ישר לפח המיחזור.
אז באותו הרגע, כשבן אדם שאני לא מכירה, שמע את השיחה שלי עם אחותי, אחד הרגעים הבודדים שאני הייתי זו שנשברת…
שנאתי את זה, לא חשבתי שיש לו את הזכות לשמוע דבר כזה, דבר כל כך.. פרטי.
הרגשתי כמו ילד קטן, שאמא ואבא שלו מושיבים אותו מול השולחן, ומספרים לו שיש להם סוד, הם מתגרשים. הילד לא שמח בכלל, אבל לפחות זה סוד, לפחות רק הוא יודע.
והוא הולך לשחק אצל השכנים, ושומע את השכנה מרכלת בקול צווחני ״אתה רואה את הילד הזה? ההורים שלו מתגרשים. איזה מסכן?״ ואת אבא שלה מסכים עם זה, ובנה הגדול, והשכן ברחוב השני, וזאתי מהחנות בגדים של אמא, וזו שבזמן האחרון כל הזמן מביאה לו סוכריות, והנער עם הזיפים שעובד בסופר, ו..
ובעצם כולם חוץ ממנו.
הדבר האחד הזה שעוד נשאר לו, החוט שהוא יכל להיאחז בו לפני שהוא נופל לתהום, נקרע באכזריות מולו.
הבטתי בו במבט אלים, יכולתי לחוש איך ביקום מקביל העיניים שלי יורות חיצים. הוא החזיר לי מבט, אפילו לא מצמץ, כאלו מה ששמע עכשיו זה שהקראתי לאבא שלי מה אני צריכה מהסופר.
אז פשוט יצאתי משם, מרגישה כאלו אני הולכת להתפוצץ.
חציתי מסדרון מואר, והתחלתי ללכת לכיוון החדר.
נשמתי נשימות עמוקות וסדירות, רק רציתי להגיע לחדר שלי. להתיישב על המיטה ולשמוע מוזיקה.
לפתע נעצרתי, התבוננתי סביבי, המסדרון התפצל לשלושה חלקים, לא היה לי מושג לאיזה דרך לפנות, האמת שלא היה לי מושג אם החדר שלי נמצא בדיוק בכיוון השני, או קומה אחת מעל הקומה שאני נמצאת בה.
לעזאזל.
מפה! נזכרתי, המזכירה ההיא הביאה לי מפה. חיטטתי בכיסים של מכנס העור השחור שלי, כלום. כנראה השארתי את זה בחדר הארור.
הסתובבתי בכוונה לחזור אל חדר האחות, לבקש הנחיה, ומולי עמד אותו הנער.
״אתה חרא של בן אדם״ פלטתי לכיוונו.
״ותראו איך היא כבר מכירה אותי כמו כף ידה״ הוא ירה בעוקצנות.
״לא הייתה לך שום זכות לשמוע את השיחה שלי עם אחותי.״
״היא אחותך״ מבט של הפתעה ניכר על פניו. ״חשבתי שהיא אמא שלך״
״טעית.״ 
״טוב, בכל זאת אני חושב שהייתה לי את הזכות המלאה לשמוע את השיחה הזאת, מכיוון שאני הצלתי לך את החיים, מיס?״
״בל״ עניתי בלי לחשוב.
״ובכם מיס בל, ללוות אותך לחדר?״ הוא ענה בקול מתוק.
התעשתי במהירות ״אני מעדיפה לתלוש לעצמי את הקרביים״
קול של גבר מדבר בטלפון התקרב לכיוון המסדרון שבו דיברנו.
הנער חייך ״באמת? אני מכיר מישו שיכול לעזור לך בז-״
״ששש״ אני עונה,
״התשובה שלך בהחלט מראה על אינטיניגנציה גבוהה אבל-״
״תסתום את הפה!״ אני מכסה את הפה שלו בידי, ודוחפת אותו לאחד המסדרונות, מקווה שאותו הגבר שמתקרב לא יפנה אל המסדרון הזה.
הנער שתק – סוף סוף, ואבא שלי עבר במסדרון שלפני רגע עמדתי בו, מדבר בטלפון.
הוא פנה אל פיצול אחר של המסדרון, וכעבור כמה דקות קולו התרחק עד שנעלם.
״את יודעת, אם את כלכך רוצה אותי, לא צריך לעשות את זה במסדרון״ אמר הנער, בעוד היד האחת שלי על הפה שלו, והשניה על החזה.
הורדתי ממנו את הידיים ונעצתי בו מבט קר, לא הבנתי איך הגעתי למצב שאני מדברת איתו.
הסתובבתי אל הכיוון שממנו הגעתי בלי להגיד מילה, והתחלתי ללכת.