המחלה המדלגת- פרק שני

ביאטריס התעוררה בחדר לבן, והרגישה תחושה מאוסה, שהסיטואציה הזו קרתה כבר.
פניה היו שטופות דמעות, וכאשר התיישבה על המיטה, היא גילתה שהיא ממשיכה לבכות.
הדמעות לא הפסיקו לזלוג, לא משנה כמה השתדלה לעצור אותן, הן פשוט המשיכו לזרום.
היא כמעט נהרגה.
ההתייפחויות שלה מלאו את החדר, והיא קיפלה את רגלה אליה, וטמנה בינהם את ראשה. אחות לבושה בלבן נכנסה, ״מיס בל, את עברת התקף אסטמה. יש הרבה אנשים שרוצים לדבר איתך ומחכים בחוץ, איזה מהם את רוצה שיכנס? אם בכלל?״ 
ביאטריס שתקה, היא המשיכה להתייפח, הדמעות המשיכו לזלוג.
האחות התיישבה לידה, וחיבקה אותה בחום. 
אחרי דקה, שהבכי של ביאטריס לא פסק, האחות שלפה דף והעבירה אותו אל ביאטריס, ״אלו האנשים שרוצים לבקר אותך, את מוזמנת לבחור איזה מהם ייכנס״
היא חייכה אליה ברוך, העבירה את ידה על שערה, ויצאה מהחדר. 

למשך כמה דקות ישבה שם ביאטריס, בהתה בקיר. לבסוף קמה אל הדלת, ופתחה אותה. אביה נכנס, שערו הלבן מסוגנן בתסרוקת חדישה, הוא לבש מכנס גינס אופנתי, מצויין בחולצה ונעליים תואמות. למתבונן מין הצד היה נראה כי הוא הבן אדם המושלם, בגדיו היו החדישים ביותר, מכשירו הסוללרי עדיין לא יצא לחנויות.
ביאטריס, הבינה שהוא הרוס.
קמטים חדשים עטרו את מצחו, קמט עמוק היה בין שני גבותיו, אותו הקמט שנוצר מהמבט שהוא עושה כשהוא דואג, או לחוץ, או עצוב, כל רגש שלילי כל שהוא.
שפתיו היו מעוקלות כלפי מטה, גבו היה כפוף במעט, עיניו התכולות היו קפואות, מבטו היה אדיש, כאלו חסם את רגשותיו סכר ענק, שלא יציף הכאב את הכל.
״ביאטריס.״ הוא אמר ברגע שראה אותה, וזהו. רק את שמה, מבטו צמרר אותה, היא ידעה כמה כאב היא גורמת לו עכשיו, שגם היא מדרדרת, כאלו לא מספיקה לו אחותה, ששוכבת בבית החולים.
״אני מצטערת״ היא אמרה. הפעמים היחידות שאמרה סליחה הם לאביה ולאחותה, היא זכרה את הפעם הזאת שרבה עם אחותה עד כדי צעקות איומות, כיום היא אפילו לא זכרה על מה הריב, היא רק ידעה שזה היה עניין משמעותי באותו הרגע, כמו רוב הריבים. היא זכרה את עצמה צורחת על אחותה ׳תמותי!׳ ואת השקט שהשתרר בבית בעקבות הקללה.
אביה באותו הערב היה אדום לגמרי, והוא הכריח את ביאטריס להגיד את הסליחה הראשונה בחיה, עד אותו היום לביאטריס לא היה מושג כמה קשה היה להגיד את אותה המילה,היא עמדה שם, מול אחותה, ולא יכלה להגיד את המילה המייחלת. לבסוף פרצה בבכי וחיבקה אותה, ובין יפחה ליפחה, אמרה את המילה הגואלת.

״אני יודע״ השיב אביה באותו הקול האדיש שלו, ״תשמרי על עצמך בבקשה״ את הדבר היחד שנשאר לי, ידעה שרצה להוסיף.
הוא הושיט לה ביד רועדת את המכשיר הטלפוני שלו, ״תתקשרי אליה״ לחש, ויצא מין החדר.
המכשיר המזופת חייג באיטיות, כאלו יש לה את כל הזמן שבעולם. 
״הלו?״ ענה לה קול מתוק, ״אבא?״
״לא״ רעדה ביאטריס ״זאת אני.״
״הו! ביאטריס! התגעגעתי אלייך כל כך! , אבא אמר לי שהתעלפת, שוב בכלל המשאף הזה, אני אומרת לך, זה פשוט בעיה בייצור, הוא אף פעם לא שם שצריכים אותו! בוא נתבע אותם!״
צחקתי, ואז התחלתי לגמגם, והדמעות התחילו לרדת.
״רבקה, אני הייתי בטוחה שאני הולכת למות״׳ אני מייבבת אליה, ומרגישה אנוכית לגמרי, מכיוון שזה מה שהיא מרגישה כל יום.
״ וזה היה נורא!״ אני מתייפחת, נזכרת באותן שניות ״ הרגשתי את עצמי נחנקת, הרגשתי את מחסור החמצן, הייתי רעבה לאוויר, היו לי צלצולים נוראיים באוזניים, כאב לי הכל.״ 
  הבכי חזר כעת בכל עוצמתו, כבר לא טרחתי למחות את הדמעות, הן פשוט ירדו ונשארו שם.
״והדבר המפחיד ביותר רבקה, זה שלא התנגדתי לכאב, פשוט וויתרתי, לא נלחמתי בכלל, לא בשבילך, לא בשביל אבא.״
היא ניסתה לדבר אך אני עצרתי אותה, כמעט נחנקת מהדמעות של עצמי.
״וזה כל כך כפוי טובה, את נלחמת עם החיים שלך כל יום, ואני, שיש לי ניסיון אחד! פאקאינג ניסיון אחד רבקה! ואני ישר מוותרת. את לא חושבת שאני היצור האנוכי ביותר בעולם? השפל ביותר?  איך אני אמורה לעודד אותך בזמן שאני לא מצליחה לעבור פסיעה מכל הקילומטרים שעברת?״ נשברתי לגמרי, גבי רעד ללא שליטה, דמעותיו הסוררות הרטיבו את חולצתי, כולי רעדתי.
קברתי את ראשי בכרית, לוחצת את המכשיר הסוללרי אל האוזן שלי, כמו גלגל הצלה הנשלח לאדם שנפל מהספינה, או במקרה שלי, קפץ ממנה בידיעה שימות.
היא שתקה.
״לכל אחד יש סוגים אחרים של אומץ, אני מסוגלת לעבור דברים בעצמי, כל עוד יש לי את התמיכה של אחרים, אבל אני לעולם לא יצליח לעזור למישהו אחר לעבור משהו כזה, אני תמיד אשבר מרחמים.״ רבקה דיברה בקול בטוח מתמיד.
״את לעומת זאת, האחות הטובה ביותר שיכולתי לבקש, את יועצת לי שאני צריכה, את איתי שאני מרגישה שאני לא יכולה יותר. מי הייתה לידי כשהכניסו לי את כל החרא-כימיקלים האלה לגוף? מי הייתה איתי בהקרנות? אפילו אבא לא נכנס למקומות שאת נכנסת, מי הכירה את כל התהליכים שעברתי? מי ידעה את כל השמות של התרופות? מי הזכירה לי תמיד שאסור לערבב את הכדור הכתום עם הצהוב, אבל מותר את הצהוב עם הלבן?!״
לא עניתי.
״מי?!״ היא שאלה שוב.
״אני״ מלמלתי
״לא שמעתי״ 
״אני.״ אמרתי שוב.
״ואיך את מעזה לחשוב שאין בך אומץ? תראי איזה בן אדם אמיץ את! אז בבקשה תחזרי לפנימיה שלך, ואל תשכחי שוב מי את, ואם במקרה זה יקרה שוב, אני אהיה שם תמיד בשביל להזכיר לך.״
״אוקיי.״ אני עונה, ״אוהבת אותך״
״גמני אותך״ היא אומרת, והשיחה מתנתקת.
הרמתי את ראשי, מין המכסה הקטן שיצרתי לעצמי עם השמיכות והכריות שהיו על מיטת הטיפולים. 
עייני פגשו בנער שהביא לי את המשאף, התכוונתי להגיד לו תודה, אבל אז פגשתי במבט הרחמים העלוב שהיה בעיניו, וידעתי שהוא שמע את כל השיחה.