המחברת של מרלי הסיפור של איישה

המחברת של מרלי1.9.2017
אני עומד מוכן בפתח התיכון ובוהה בו בדממה. חום עומד באוויר, מלא אנשים עוברים כמעט ללא התרגשות בשערים, אבל למרות הכמות העצומה של המתבגרים אין שום צפיפות. מלא בנות שלובשות שורטס קצר רק כי מותר, אותם גוונים בשיער שכל כך באופנה עכשיו. אבל לא בולטים מידי כמובן, הכל צריך להיראות טבעי. אבל זה לא חייב להיות ככה, העיקר שיראה. כמובן. מלא בנים, רובם מגיעים בג\'ינס למרות החום ונראים מאוד סובלים. כמה מהם כבר נצמדו לחבורות שלהם, או לבנות כאלה ואחרות. בתחילת שנה כולם נראים אותו הדבר, לכולם אותה חולצה לבנה, לכולם כמעט אותו סגנון לבוש ושיער. מעניין אם לאחותי היה משעמם לראות את כל הכור היתוך הזה, למרות שנראה לי שהיא הייתה מוצאת עניין בכל בן אדם מפגר. ולי היה קשה אפילו לתאר את כל הסיטואציה הזאת, למה לה היה כל כך קל לכתוב? היא כתבה מאז שהחלה לקרוא ספרים ואני בזמנו ניסיתי עוד לדבר נכון. ואני יודע שזה לא יצא לה תמיד טוב ושלקח לה זמן לקלוט. אבל כשזה מדובר על לתאר דברים, הלוואי והיא הייתה פה ומדריכה אותי.
אני מרגיש דמעות ולכן אני פשוט נכנס. פעם אחותי נכנסה בשער הזה. בעצם הרבה מאוד פעמים. אני חושב לעצמי שהיא יצאה ממנו יותר פעמים משהייתה אמורה ונכנסה לתוכו פעמים מעטות מידי. אבל עכשיו הביטוי \"תקופה קשה\" הפך אצלנו לרגיל במשפחה. אתה מרגיש שבא לך להבריז? אולי אתה בתקופה קשה. שתית עם חברים? ככל הנראה אתה בתקופה קשה. אתה שומע מוזיקה עצובה, או מטאל? וואו, כנראה עדיף שנשלח אותך לפסיכולוג. מצחיק אה? את גרמת למשפחה הזאת לתפקד כמו משפחה נורמלית אבל יותר פרנואידית משצריך. בעצם כנראה כמוך. הפכת את המשפחה שלנו למשפחה שהייתה הכי מתאימה לך. הדבר הכי עצוב בכל העניין שאני לא חש צורך להבריז, לשתות עם חברים אולי רק כשאין בית ספר יום למחרת ולא אוהב מטאל. אני לא מבין אותך אף על פי שהיית אחותי, אף אחד מהמשפחה הזאת לא הבין אותך. ואולי זאת אחת הסיבות למה זה קרה. אני מרים את המבט מהמחברת לראות שוב את התיכון. אולי גם התיכון הוא הסיבה? או כמה סיבות? למרות שהציונים שלך באמת היו בסדר, מלבד ההברזות. אני צריך להיכנס ממש עוד כמה צעדים כדי לראות את התמונה שלך. ואת נראית בתמונה כמוני כשאני מנסה לרצות אנשים. את מחייכת, אבל אני יודע שאת לא באמת רוצה לחייך באותו הרגע. והתמונה הזאת צולמה כמה חודשים לפני, כשעוד מחצית מהשיער שלך היה אדום. אני וההורים שלנו לא אהבנו אותו. אני חושב לעצמי עם אני וההורים היינו אלו שהרגנו אותך. אבל את זאת שהרגת את עצמך. והפכנו להיות משפחה שמתאימה לך, רק אחרי שהנוכחות שלך נעלמה מהעולם הזה. כאלו כל חיי הייתי בן אדם שלם ואז קרעו לי איבר כלשהו. בתמונה את לובשת את החיוך הכי מזוייף שאני יכול לדמיין לעצמי. אני מסתכל מסביב, מתבגרים, מורים והורים. אני רוצה להבין למה עשית את מה שעשית ואני מניח שעכשיו כשאני מספיק בוגר (למרות שמעולם לא החשבת אותי כאחד כזה) אני יכול סוף סוף להתחיל לקרוא את היומנים שלך. יש לי תחושה שזה יגרום לי להבין אותך פחות.