המורה והתלמידה

אני הייתי המורה ואת היית התלמידה, אבל לא בדיוק תלמידה, למעשה את שנאת שקראתי לך כך.
היית טיפוס מרדני, חסר אמונה, ילדה להוטה כל כך אבל ללא ערך, שורדת בזכות אדרנלין שמקורו ביאוש של המערכת ממך.
את אהבת את חדר המורים, לא בגלל שאנחנו אהבנו אותך, אלא רק בגלל שהנוכחות שלך הטרידה אותנו.
את התוצר המושלם של הפרובוקציה, זה מה שאת היית מייצרת, ואנחנו בלית ברירה היינו חייבים לצרוך.
לשתות בתנועות איטיות, ולהקיא את הטינופת שעשית.
זה לא היה שיקוי טוב, זה היה שיקוי שסימן את קיצה של התקווה.
אז החלטתי לברוח ממבנה בית הספר, עד כמה שזה אבסורדי, איש חינוך שכמוני מפחד ממך.
ברחתי בריצה כמו אחרון התלמידים, חזרתי לעבר, לתקופות חשוכות, כעת אני התלמיד, ואת המורה, נראה מה יהיה, כי אין כבר תקוה.