המון צבעים- מצעד הגאווה.

כל חיי שמרתי את כל נטיותיי לעצמי.
שמרתי את החשק העז לנשק את החבר שלי ליד כולם. בחנות, בגלידרייה, בהופעה חיה.
הסתרתי את מי שאני, את מה שאני אוהב לעשות.

בגיל שש עשרה כשבאתי להוריי לראשונה לספר להם שמעולם לא הייתה לי חברה. ומלכת הכיתה היפיפה אפילו לא עושה רשרוש בלבי. הם חייכו ואמרו "אתה עוד קטן" והעבירו יד רכה בשערי הארוך. וכשבאתי ואמרתי בגיל שמונה עשרה "אימא, אבא אני אוהב גברים" הם חייכו ואמרו "זה רק בראש" ואני רק עיוותי פנים. כי אולי הם צודקים. אם הייתי יכול לחזור בזמן הייתי עונה "לא אימא ואבא, זה בלב!".
בגיל עשרים ושלוש שיצאתי לראשונה בגלוי עם גבר והרגשתי איך הוא ממלא את לבי, הבנתי שמעולם לא טעיתי. כשהייתי מנשק אותו ברחוב ומרגיש בעננים, הייתי עוצם את העניים כדי לא לראות את התגובות של האנשים מסביב. אז עברתי עם בן זוגי לתל-אביב אולי שם יקבלו את מי שאנחנו קצת יותר טוב. אז המשפחה ניתקה איתי קשר בטענה שאני מבייש אותם ובמיוחד את אבי שהיה איש עסקים מצליח.
כשהתקשרתי לספר לאימי שאני ובן זוגי רוצים לגדל ילד אז היא צחקה על הקו ואמרה "איך? אין לאף אחד מכם רחם" כיווצתי גבותיי וניתקתי לה בפנים. היא ידעה בדיוק איך נגדל ילד אבל היא בחרה להתחכם ולדרוך עוד קצת על הבן שלה.
אז אחרי תשעה חודשים האם הפונדקאית ילדה את התינוק הכי יפה ומתוק עלי האדמות. אחרי שמונה ימים גם חתכו לו והפכו אותו ליהודי טהור. משפחתי לא נכחה ובקושי חמישים איש היו באולם. הבן זוג שלי ממש נעלב ואילו אני טפחתי על שכמו ואמרתי "מה אכפת לך? העיקר אני ואתה" הוא חייך ומחה את הדמעה כי גם הוא איבד קשר עם משפחתו מאותה הסיבה.
עכשיו אחרי שהתינוק שלי, כן שלי כבר בן עשר ומבין עניין. הוא בא ושואל כל הזמן אחרי בית הספר למה לכולם יש אימא ואבא ולי יש אבא ואבא? חייכתי ואמרתי לו "בני, הם לא מבינים את משמעות העולם" והראיתי לו את דגל הגאווה. "מה זה אבא?" הוא העביר יד על הדגל הצבעוני שהיה בחדרו שלי ושל בן זוגי "דגל הגאווה בני" הוא הסתכל עליי במבט שואל "מה זה אומר?" חייכתי ונופפתי את הדגל "זה אומר שלא הכול בחיים שחור לבן, יש המון צבעים".