המבוך

אני רוצה לצאת מפה.
אני שוב מצליחה לרוץ, כמו שרצתי פעמים רבות בעבר.
אך זה לא משנה מה אני עושה. אני מרגישה את הגל הזה לאט לאט אוחז ברגלי כמו שלשלאות ברזל. אני חושבת לעצמי אם שווה לומר לאדם כלשהו שהיציאה תתעכב, האם שווה להפיל מילה רנדומלית על זה שאני הולכת לאיבוד פה שוב?
אבל זה עדיין לא זה, גל הערפל השחור עדיין לא הפך לסמיך מספיק כדי שלא אמצא את הדרך, אבל הוא מרדים אותי ומערפל את המחשבות, את הרצונות, את התקוות. הוא מלטף אותי כמו שמיכת פוך בחורף, כמו אשליה שיש רצון להתעטף בה. הכדורים אמורים להיות אלו שמונעים מהערפל להיות סמיך מידי, אבל לצערי הם לא מונעים ממנו לבוא אלי. אני בורחת במשך חודשים, מנסה תמיד למשוך את הזמן כמה שיותר אבל בסופו של דבר הוא תמיד שם. אולי רק נדמה לי שאני בורחת, אבל אני בעצם רק משוטטת ברחבי המבוך שהוא יצר לי. לעיתים נדמה לי שהוא חכם יותר ממני וזה מעציב אותי.
אני יכולה לראות את עצמי בעבר, מנסה לברוח באותן דרכים שאני בורחת עכשיו.
כל פיתול שנראה כמו תקווה לצאת רק גורם להיכנס עוד יותר לתוך סבך השקרים הזה. אבל כמה זמן אפשר לרוץ? בסופו של דבר תיפול, בסופו של דבר תיפצע, בסופו של דבר תתייאש. אם אין סוף למבוך, מה הטעם להתאמץ כל כך לצאת ממנו? אבל אני ממשיכה ללכת, ללכת וללכת. כולם צועקים לי מעבר למבוך שלי שאני יכולה לשתף איך זה מרגיש, שאני יכולה לתת להם לעזור. אבל הם לא רואים את היציאה של המבוך שלי, איך הם יעזרו לי?
אז אני מנסה, אני צועקת. "זה לא כזה קל, אבל אני חושבת שאני בסדר." חלקית אמת, חלקית שקר. במקרים כאלה מאוד קשה להבין מה זה מה.
"הכל יהיה טוב!" אני שומעת את הצעקה, אבל היא לא נשמעת מעודדת גם אם אני מנסה לראות בה ככזאת. היא פשוט נשמעת רחוקה, מאדם שלא נמצא איתי פה, שלא רץ איתי את המרתון הזה.
"אל תשכחי, אנחנו פה!" אני שומעת עוד צעקה, והדמעות עולות לי. אין פה אף אחד, אני לבד במבוך הזה. זה כבר נשמע כמו התעללות, ואני מרגישה שהעצב חונק אותי עד כדי כאב. אני לא עונה, הגרון חסום, אני פשוט מנסה שוב ללכת.
"אנחנו הולכים אחריך, רק תצעקי כדי שנדע לאיזה כיוון ללכת אחריך! ככל שאת צועקת יותר, נדע לאן ללכת." למה הם עושים את זה.. הם סתם מנסים לדמות את המבוך, אין בזה שום פואנטה. בזמן שאני צועדת פה הם יכולים בהחלט לפתור את המבוכים שלהם. הערפל לוחש לי מנגינות מרתקות על כאוס ואבדון, ואני לא מצליחה לענות. עפר על גבי עפר, חומות על גבי חומות, מחסומים על גבי מחסומים. אני לא רואה לאן אני הולכת יותר. אני לא שומעת מה צועקים לי יותר. אני לא שומעת מה אני צועקת, אבל כואב לי, כואב לי מאוד.
הערפל כבר לא מזמר, הוא רואה שאני מסתדרת בלעדיו והולכת עמוק יותר ועמוק יותר לתוך הלא ידוע.