הם יפסיקו מתישהו.

"תפתחי את הדלת" הוא אמר לי
"לא " אמרתי , עקשנית כתמיד.
"נווו מור! בבקשה?" הוא אמר , טיפה יותר נואש.
"מה?" שאלתי את מיכאל שהתיישבתי ליד הדלת הנעולה עדין.
"אני צריך עזרה" אחי הקטן מילמל
"מה קרה?" שאלתי
"הם הרביצו לי היום. אני רוצה שזה יפסיק."
"שוב?" שאלתי , הפעם אני בנימה נואשת.
הוא צחק באירוניה "מה יש להם ממני? ממנו?"
"אנחנו מבודדים מדי , הם מרגישים חזקים."ציטטתי את אמא שלי , לפחות מה שהיא הייתה נוהגת לומר.
"אני לא חלש , אני פשוט לא רוצה להסתבך" הוא רטן
"אני יודעת. אבל אין ברירה אחרת. עוד שבועיים זה נגמר , אני מבטיחה."
"מור?" הוא לחש
"כן?"
"תפתחי את הדלת." הוא אמר ואני שחררתי את המנעול
הוא נכנס וחיבק אותי , ההפרש בינינו הוא קטן יחסית , שנה אחת , והוא ענק יחסית אלי , אבל הוא עדין , הוא נחמד ורגיש.
"הן יפסיקו רק אם את תפסיקי" הוא אמר והצביע על הידיים שלי , והצלקות עליהן.
"אני לא יכולה" יבבתי והוא חיבק אותי יותר חזק.