הלם
הוא הביט בבית עולה באש, בידו שקית קניות, ורוחו כאילו התנתקה מגופו וכולו חסר תחושה. שתי שניות בלבד, שזחלו כמו נצח הכילו בקרבן את הרגע הנוראי הזה, שלא ישכח כל ימיו כאדם חי. את האש המרקדת בחוצפה על רקע הנוף הכפרי קלאסי, העשן השחור שהתמר והתפתל לשמיים הקודרים מבשרי הגשם, החדירו בו צמרמורת, הותירו בו פצע שידע הוא שלעתיד יהפך לצלקת שלא תמחה. לפני חודש הוא, אשתו ושמונת ילדיו עברו לכאן בהמלצת הרופא בטענה שזה יקל על האסטמה של אשתו. הוא לא חשב פעמיים וקפץ על ההזדמנות להגשים חלום, לעבור למקום שקט, ללא מכוניות, נטול יללות של סירנות מזדמנות, רק קול של ציפורים מצייצות שינעים את אוזניו. 10 קילומטר מהעיירה הקרובה. הוא עתה חזר לכאן לאחר שעה בה התאמן בחדר כושר שיש בעיירה, וקנה לאחר מכן טונה. אשתו רצתה ללכת יחד עם הילדים היום לפיקניק, ואמרה לו שהיא תחכה לו ואף תפעיל את הדוד שיהיה מוכן למקלחת. וכל זה. לא יקרה היום.
טיפות החלו לטפטף, בליווי רעם עוצמתי ורוח חזקה. טפטפו וטפטפו, מתערבבות יחד עם דמעותיו, טפטפו וטפטפו והפכו למחטים אלימים. האש נכבתה. הותירה אחריה שלד שחור ומרוסק שהיה פעם בית יפה וחמים, שהיה פעם כל רכושו שיגע עליו והשקיע בו את כל עשר אצבעותיו, שהיה פעם אשתו וילדיו –
ברכיו קרסו.
הוא כרע על ברכיו וזעקה שלא זעק מעולם, שלא הכיר מימיו בקעה מגרונו.
"לקחת לי הכל!" התייפח, שבור. "הכל לקחת לי חתיכת ממזר! יושב לך שמה!"
הוא הרים ראשו והביט בשמיים הסוערים, פגיונות מים מפלחות את פניו, ראייתו מטושטשת מהגשם, "לקחת את אשתי! לקחת את צ'סטר! את מרגרט! את שון! את רונלד! את אוליביה! את ג'ואל! את אוליבר! אפילו את מוניקה הקטנה שלי!" הוא מילא את ראותיו ונשף, רועד. "היא הייתה רק בת ארבע! איך נתת לה למות ככה?! בשרפה.."
הוא חש את ראשו מסתחרר, וצנח לאדמה הבוצית כשברגע האחרון הקדים את ידיו לפניו והן תמכו בו כשהוא ניצב בתנוחה אותה היה עושה כשהרשה למוניקה לעלות על גבו. דמעות מלוחות זרמו ללא הרף מעיניו וגלשו על אפו כשהן נוטפות ממנו כמו נטיף.
הוא הביט ביגון בידיו השקועות בבוץ, נזכר בכל הזיכרונות שעבר עם משפחתו, כיצד תמיד דאגו לו, כיצד הוא תמיד דאג להם לכל אשר היו צריכים, ואיך אהבו אחד את השני. הוא זוכר את האחדות שהיתה בין האחים והאחיות, שלעיתים קרובות רבו אמנם אך אהבו אחד את השניה אהבת נפש. הוא נזכר באהבתו לאשתו. איך פגש אותה לראשונה בתיכון, איך שכשכולם היו צוחקים על השם המוזר שלו היא תמיד היתה מגנה עליו. הוא זכר את הולדת בנו הראשון, הולדת בתו, הולדת כל ילדיו – כל הזיכרונות פשוט צפו ולא הניחו לו, הוא לא יכל לשאת את זה, זה היה יותר מידי. הוא התרומם לכדי כריעה והביט לשמיים שוב, "עכשיו אין לי יותר כלום, אין משהו שאתה עוד יכול לקחת…"
הוא עצם את עיניו, מניח לגשם שנחלש מעט ליפול על פניו, ליבו חלול.
"איוב."
הוא פקח את עיניו לרווחה, הביט סביב באיטיות.
"איוב."
הוא הסתובב לאחור, וראה אותו, דמות זוהרת באור לבן בעלת כנפיים. הוא היצר את עיניו על מנת להתמקד על פניה וראה שאלה פנים של גבר עם זקן לבן ומדובלל. "אני הוא אלוהים."
הוא הביט בו בהלם.
"אוי לא," פלט איוב מפיו ללא תחושה בשפתיים, "עכשיו אני גם משוגע."
תגובות (9)
חחחח מה? לא הבנתי מה הולך פה , הרגשתי בהתחלה כ״כ עצובה יחד עם הדמות ואז הקטע האחרון גרם לי פשוט לצחוק .. זה סתם שם או שזה על שם איוב מהתנך?? וזה איכשהו קשור למצב שהוא היה בו רק יותר משודרג..באמת שניסיתי להבין אבל לא הלך , טוב בכול זאות אתה אחד מהכי מעודפים עליי באתר הזה , הקטעים שלך מפתיעים מחדש וכול אחד וה׳טעם׳ שלו וזה פשוט מרתק ומשתיק אותך עד שאתה מסיים לקורא כי זה כ״כ כובש.
"בידו שקית קניות. (נקודה) (ללא וא"ו)רוחו כאילו התנתקה מגופו, (פסיק) (ללא וא"ו) כולו חסר תחושה."
"הנוף הכפרי [ה]קלאסי. (נקודה, לא פסיק)".
"הותירו בו פצע, (פסיק) שידע הוא שלעתיד, (פסיק)".
"לפני חודש, (פסיק) הוא, אשתו ושמונת ילדיו".
"בהמלצת הרופא, (פסיק) בטענה…"
"לא חשב פעמיים, (פסיק) וקפץ…"
"סירנות מזדמנות… (הפסיק הוא לא טעות, אך שלוש נקודות מעצימות את הניגוד) רק קול של ציפורים".
"עשרה" (לא '10') קילומטר".
"לאחר שעה, (פסיק) [ש]בה התאמן בחדר [ה]כושר שבעיירה (לא 'שיש בעיירה')".
"שהיא תחכה לו, (פסיק, זה לא וא"ו חיבור אלא הלחם) ואף תפעיל את הדוד".
"(ללא וא"ו)כל זה, (פסיק) לא יקרה היום".
"הפכו למחטים אלימות", (מחט היא נקבה).
"האש כבתה (לא 'נכבתה'), (פסיק) מותירה (לא 'הותירה') אחריה שלד שחור ומרוסק, (פסיק) שהיה פעם בית יפה וחמים, (המילים 'שהיה פעם' מיותרות) כל רכושו שיגע עליו והשקיע בו את כל עשר אצבעותיו. (נקודה)".
[הבית] שהי[ו בו] פעם אשתו וילדיו…" (הקו המפריד לא שייך כשאין אחריו דבר).
"הוא כרע על ברכיו, (פסיק) וזעקה שלא זעק מעולם, שלא הכיר מימיו, (פסיק)".
"בשמיים הסוערים. (נקודה) פגיונות מים מפלחים (פגיון זה זכר) את פניו, ראייתו מטושטשת מהגשם. (נקודה, לרדת שורה).
"איך נתת לה למות ככה?! בשר[י]פה.." (המילה 'בשריפה' לא באמת שייכת למילים שנאמרו לפני כן. אולי תשובה, אולי מלמול, אולי זעקה נוספת. חסרה בסיפור כוונת המחבר).
"לאדמה הבוצית. (נקודה) (ללא 'כש')ברגע האחרון, (פסיק) הקדים את ידיו לפניו, (פסיק) והן תמכו בו כשהוא ניצב בתנוחה, (פסיק) אותה היה עושה".
"ללא הרף מעיניו, (פסיק) וגלשו על אפו".
הזיכרונות שעבר עם משפחתו. (נקודה) כיצד תמיד דאגו לו, כיצד ('הוא' מיותרת) תמיד דאג להם לכל אשר היו צריכים, וכמה (מתאים יותר מ'איך') אהבו [ה]אחד את השני ('זה את זה' יותר נכון)."
הוא זכר (בעבר, לא 'זוכר' בהווה) את האחדות בין האחים והאחיות. (נקודה)"
"לעיתים (ללא שי"ן השימוש) קרובות רבו אמנם, (פסיק) אך אהבו [ה]אחד את השניה אהבת נפש".
"איך [כ]שכשכולם היו צוחקים… היתה מג[י]נה עליו".
"הולדת כל ילדיו. (נקודה, לא קו מפריד)".
כל הזיכרונות פשוט צפו ולא הניחו לו. (נקודה, לא פסיק)".
"והביט לשמיים שוב. (נקודה)".
"פקח את עיניו לרווחה, [ו]הביט סביב באיטיות", הפעם נדרשת וא"ו החיבור.
"וראה אותו – (הפעם כן קו מפריד, לא פסיק) דמות זוהרת באור לבן".
להתמקד בפניה (נכון יותר מ'על פניה'), (פסיק) וראה (המילה 'שאלו' מיותרות) פנים של גבר בעל (לא 'עם') זקן לבן ומדובלל".
מקווה שתעריך חצי שעת כתיבה על חמש דקות קריאה.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
סוחף ומפתיע.
מצפה לעוד מהחומר הזה. עם שיפורים כמובן.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
זה ממש יפה, עצוב כזה. והסוף, ממש תדהמה. רק הערה קטנה: אנחנו לא באמת צריכים לדעת את שמות בני משפחתו, זה מיותר.
אה ואולי תשלח לבחירת העורכים. מי יודע…
בהתחלה הייתי יחד עם העצב של הדמות וממש יכולתי לראות אותה,ואז פתאום בא הסוף, קצת מאכזב(או שפשוט לא הבנתי אותו חחח).
כתיבה ממש יפה,טובה, שאהבתי אותה, ואת הסיפור :-)
חחחח כתיבה יפה כרגיל, רעיון מבריק
איוב זה באמת סיפור עצוב.. להצטרך לעבור את כל זה כדי לבדוק את צדיקותו..
אהבתי מאוד את איך שכתבת את זה, זה ממש יפה, והסוף באמת היה מפתיע
הכתיבה הסוחפת שגורמת רעב לעוד, התיאורים הטובים, האווירה המעולה שהתחברה לכדי תמונה בראשי והרעיון המבריק, אלו הדברים שעל פי דעתי הופכים את הסיפור הזה למקסים. אמנם מצאתי כמה טעויות פיסוק שעצרו לי את הקריאה או האטו אותה שלא בצורך, אך זה כבר קשור לדעה אישית, כיוון שכל אחד וקצב הקריאה שלו.
אז לסיכום אגיד שאהבתי.