הליצנית.

בתחפושת ליצן היא ישבה על המיטה, עצמה את עיניה ונשמה.
שוב ושוב באותה תחפושת, עם אותו חיוך שגם אותו לבשה.
הוא היה מונח על הקולב כל כך הרבה, הגיע הזמן להשתמש גם באביזר הזה.
היא הלכה ל"מסיבה." מלמלה כמה מילים והכעס בליבה.

אייך תוכל לשמח אם אינה שמחה? אייך תוכל לצחוק אם היא לא רוצה?
אייך תוכל להשתמש באותו חיוך אם היא אף פעם לא השתמשה.
היא מחפשת את התווית ולא מוצאת, צעקה כמעט פורצת מפיה,
העצבים כבר עוברים בגופה. היא מרגישה אייך אט אט היא מאבדת את נשמתה.

אני לא יודע מה מתהפך בה. אני פשוט לא מודע למה שקרה שם,
אך לפתע חיוך ניצב על שפתיה, היא השתמשה בו כאלו הוא תמיד היה קיים.
והעצבים ירדו מגופה כאלו לעולם לא היו שם.
היא פשוט פתחה איזו דלת ואור מתוכה יצא, היא התחילה לחייך,
היא לא הליצנית העצובה.