הלוחם

הוא צרח.
צרח ללא הרף.
בעת שאת בשרו סורקות מסרקות ברזל. קורעות אותו ומוציאות פלגי דם מחתכיו, אשר זורמים על עורו עד לרגליו, משם טיפות הארגמן נוטפות אל העפר. ידיו קשורות לקרש אופקית ורגליו לקרש אנכית.
החיילים שעשו זאת הביטו במעשה ידיהם בבעתה, למה הם עושים זאת? כן, אותו אדם מסכן את תרבותם העשירה ומתעקש להפיץ את אמונתו בקרב עמו השפל, אך בכל זאת.. יש בזה צדק? למה לא להגלות אותו או משהו כזה?
"מספיק." פקד הקצין, "נחכה שעה ונתחיל מהתחלה בתומה."
שני החיילים רקעו ברגלם על האדמה יחד עם מוטות הברזל שבקצם מסרקים רטובים מדם, כאות הצדעה. הקצין השאיר את שניהם לבדם יחד עם האדם הזקן והמתנשף, מצחו מזיע ופניו מכווצות מייסורים. חלק קטן מצלעו השמאלית והתחתונה היה חשוף מעט מבעד לדם.
"אתה מתחרט על מה שעשית?" שאל אחד החיילים.
"סטוּלטוּס שתוק, אסור לנו לדבר איתו."
"מה אכפת לך, הקצין סטֶרקוֹרֶה מימלא לא מסתכל." סטולטוס השיב את מבטו אל הנענש, "נו? התחרטת?"
הוא מלמל משהו.
"מה? לא שמעתי."
"אני חושב שהוא אמר כן." אמר החייל השני.
"לא!" נבח בקול צרוד.
"מאיפה אתה שומע רֶטָרדַרי, מהנחיר?"
"שתוק! אתה בעצמך לא שמעת!"
"בכל אופן," סטולטוס הרים את המסרק שלו וכיוון אותו אל האיש התלוי, "מה עם עכשיו, כשאני מכוון את המסרק אלייך? תודה שאתה מתחרט. ולא אטחן אותך מאחורי גבו של הקצין."
"בחיים.." התנשף, "לא אעז.." התנשף שוב, "לעשות זאת."
"למה?" שאל רטרדרי.
"מסיבה מאוד פשוטה.. בשביל זה אני חי, בשביל זה נוצרתי. כיצד אוכל לנטוש את מי שאני תגידו לי?! איך אוכל לחיות ללא אני? ללא עצמי?!" ראשו נסג אחורה, ונורה קדימה בשיעול קשה לצפייה, מעט דם נפלט מפיו והכתים את זקנו.
סטולטוס ורטרדרי הביטו אחד בשני, והשיבו את מבטיהם אליו, "וזה שווה את כל הסבל?" שאל סטולטוס. "אני מעריך את מה שאתה עושה, שלא תבין אותי לא נכון, אבל למה לוותר על חייך, הייתה יכול להיות רומי למופת, אחד מהחכמים ביותר. היו מכבדים אותך, היו מעריצים אותך, אבל עכשיו אתה עומד למות כמו כלב. לא מעציב אותך?"
"אני שמח עכשיו יותר משהייתי אי פעם בחיי…"
"אני לא מבין אותך." השיב סטולטוס.
"גם לא מצפה ממך שתבין.. אתה בחיים לא תבין את הרגשתי כרגע…"
שתיקה קלה בה היה נראה שהוא עומד להתעלף, בעיקר בגלל שראשו היה רכון מטה באפיסות כוחות, כששיער שיבה אפרפר וארוך סותר את חריצי עיניו ואת מצחו הלח.
"נלחמתי עד הרגע האחרון," לחש לפתע באיטיות, והרומאים התקרבו מעט על מנת להאזין טוב יותר. "לא בחרבות ולא בשריון, אלא בדיו ובשפתיי. עשיתי ככל שיכולתי להעביר את מה שאני יודע אל בניי ותלמידיי. נכון.. הייתי רוצה להמשיך לחיות. אך בכל זאת… עתה כאשר אני מדמם, כאשר דמעות של ייסורים גולשות על לחיי, יודע אני כי לא לחינם גילו הן את עצמן מעיניי." הוא הישיר מבט אליהם בעוז. "אני עומד למות היום, את זה אני יודע, אך אני שמח… כלכך שמח." דמעות החלו לרדת מעיניו בהתרגשות, ולפתע תחושת צמרמורת עברה בגבם של החיילים הרומאים, פתאום אותו איש זקן כאילו זרח, עיניו לא הביעו עוד חוסר אונים ומסכנות, הן הביעו אצילות ונחישות.
"ואני שמח.." התנשף, "כיוון שזכיתי להגשים את חלומי. זכיתי לבצע את מה שנועדתי לו, את תפקידי בעולם. אלה היו חיים שהיה שווה לחיות למענם.. ואני מאושר על כל דקה ודקה מחיי.. בייחוד הדקה הזאת.."
"מה היה החלום שלך זקן מטורלל?!" נבח רטרדרי בזעם, הזקן הזה כבר התחיל לעצבן אותו מאז שטען שהוא שמח. איך אפשר להיות שמח במצב הזה?! איך?!
"החלום שלי.." אמר רבי עקיבא בקול צרוד ושליו, עיניו דומעות בהתרגשות, "היה למות עם חיוך על הפנים."