הלוואי—

הלוואי שזה לא היה עוד. 
אבל זה לא אפשרי. 
הלוואי—
אבל אני יודעת שזה לא יקרה. 
כי יש מלחמות. ויש הרוגים. ויש פיגועים. וזה לא נגמר. וזה לעולם לא יגמר. 
אז הטקסים לא יסתיימו. והשירים רק ימשיכו להזדמזם לנו בראש. ופתאום יש לך קרוב משפחה שנפל. ועכשיו אין לך רק יום הזיכרון. ויש לך התמודדות במשך כל השנה. ועכשיו אתה מבין שיום הזיכרון הוא לא בשביל המשפחות השכולות. אלא בשביל כל אלה שברוך ה׳ לא נהרג להם קרוב משפחה. והם היו כמוך עד לפני כזה זמן. אבל לא. זה כבר לא כך. ואתה יודע יותר. ומבין. ומרגיש. וחושב 
שאולי
אם הוא לא היה כזה אמיץ 
וכזה מפקד טוב
וכזה נאמן לערכים ולמדינה היקרה שלנו
כל זה לא היה קורה לו. 
אבל הוא כן היה אמיץ
וכן היה מפקד שחייליו אהבו אותו. 
והוא נלחם בעד מה שהוא האמין
עם אנשים שאהב על המדינה שאהב. 

ולכן אסור לי לכעוס. 
אבל מחר בערב. 
כשבפתאומיות כזאת יש זיקוקים. 
וכולם צורחים וצוחקים. 
כשלפני שתי דקות עוד היו בעצב בלתי נתפס. 
אז. 
כשהלב שלך נצבט. 
אתה מבין. שלהם יש אומנם יום הזיכרון פעם אחת בשנה. אבל יש להם גם יום העצמאות פעם בשנה. 

אז אני אספר לכם על משהו שהמורה שלי אמרה לי היום. 
מחר וכבר מהערב. אל תתעסקו במה שיהיה מחר. כדי להעניק ליום הזה את הכבוד הראוי לו. ותהיו בו עכשיו ואל תחשבו על מחר. 
ואז אחרי שתהיו פה. לגמרי. בלי כאילו. או בערך.  
ותעשו עם עצמכם מין טקס מעבר. ותרפו לאט לאט. ותבינו באמת למה הצמידו כאלה ימים משמעותים שעושים מעבר חד בין כאב ועצב לשמחה. אולי יצבט לכם הלב קצת פחות.
אל תשכחו. כי לא חסר את מי.  
יום הזיכרון תשעה