הלוואי ואתחזק

אני כותבת, וכותבת וכותבת.
מנסה לפרוק כמה שיותר..
כמה שיותר עצבים ועצבות.. ייאוש..
התייאשתי מהעולם הזה כבר מזמן..
מתי יגיע תורי?
מתי תבואי אליי ואיתך האהבה הזו שכולם מדברים עליה?
מתי תהי שלי?
כנראה שבחיים לא..
אולי בעולם הבא..
אולי לשם צריכות להיות מוסבות פניי, כדי שאוכל להתענג על משאלת ליבי שהתגשמה.

האגו הזה, נהיה החבר הכי טוב שלי.
בגללו אני לבד.
מתבודדים לנו יחד.
אז הנמכתי ציפיות.
ניסיתי, באמת ניסיתי.
חשפתי את עצמי בפני אנשים.
ומה יצא מזה?
ליבי הקטן כמעט והתפורר לי בין הידיים.
עומדת חנוקה, כשמול עיניי מסך דמעות.
העולם מטושטש יותר ככה.
קשה להתקדם בערפל הזה.
אני רוצה לראות בבהירות.
הלוואי וזה יקרה..
הלוואי ואתחזק..