…הלב השבור שלי.:(

אני יושבת בספה מביטה בנקודה לא ברורה בקיר
חושבת עלייך.שוב. ככה על כמה שאני ואתה זה לא קיים.
רוצה אותך לידי, לשמוע אותך, לצחוק איתך, כמו שהיה פעם.
רוצה שנרד אחד על השני כמו פעם, אבל אז אתה תגיד שהכל בצחוק,
כמו שהיה פעם. שתחחיך אליי ואני אילך בחזרה,

אני יושבת בספה ןנזכרת, נזכרת בהרגשה שהרגשתי איללך כל פעם שהייתה לידי.
את הפרפרים בבטן, נהייתי לחוצה ,הרגלים שלי רעדו ממבט אחד שלך.
אני יושבת וחושבת.

אתה נכנס לבית , הסתכלתה עליי ישר , מבטנו הצטלבו, וישר הורדתי את הראש, התעלמת ממני והלכתה ישר,בלי שלום בלי כלום, לא כמו שהיה פעם שהייתה מתבייש כשדיברנו ולא היה מצב שלא נדבר,
אמרת שלום לכולם וממני התעלמת, הלב שלי בכה בפנים,ישבת במקום הכי רחוק ממני ,רציתי להראות לך שלא קשה לי שהכל מושלם, חייכתי, צחקתי ושמחתי עם כולם,העיקר. שלא תחשוב שאני עצובה בגללך, אם אתה יכול להמישך בחייך ררגיל , אז גם אני לא?
אני מדברת ואתה מסתכל לצד השני, אני מספרת משהו מצחיק ואני רואה איך אתה מנסה לבליע את החיוך אבל הוא רק יוצא גדול יותר, אני עוברת ואתה זז. זה לא כמו שהיה פעם אני מתגעגעת אליך!

אתה לימדת אותי מזה לאהוב, חשבתי שזה דבר נפלא אבל כשראיתי אותך איתה מחייך,הבנתי שאין דבר כזה אהבה.אתה שברת לי את הלב!
ועכשיו אני לא מאמינה באהבה. אתה הרסת את זה.