הלבד שלי

אני מתבוננת בשמיים ותוהה אם לנצח אשאר כזאת.
בודדה.
חצויה.
כזאת שמתכנסת לתוך עצמה.
כזאת שנותנת לפחדים שלה לטרוף אותה.
האם לנצח אשאר כזאת?

מאז ומתמיד,הייתי שונה.
ולא פעם או פעמיים ביקשתי מאלוקים למלא לי את המשאלה.
המשאלה להגשים את עצמי בעולם שרץ כל כך מהר ותוקף מכל כיוון.
וזה כואב כל כך.
חורץ את נשמתי.
שגם ממנה לא נשאר הרבה מרוב האכזבות שמילאו אותה.
האם איי פעם אהיה מוצלחת?
האם מישהו יצליח לאהוב אותי? למרות שאני כל כך מסובכת?

אני נאחזת בעצמי.
רואה איך כולם מתקדמים.
ותוהה לעצמי אם איי פעם אהיה כזאת?
מתי אעשה שינוי?
מתי יהיו לי חברים אמתיים?

אני צריכה להשתנות.
לעשות משהו.
אני יודעת..

אך אני מנסה להיאחז בתקווה.
תקווה? אל תעזבי לי את היד בבקשה.
תהיי כאן. תאירי אותי באורך.
ותגרמי לי להאמין בכל מה שלא.
או בכל מה שכן.
כי אני יכולה.
מסוגלת.
ואז
אני מטיבה לראות בחזרה את השמיים
ויודעת.
שהישועה שלי בסוף תגיע.
כי אני לא שונה מהם.
אני חצויה.
מתנדנדת בין טוב לרע.
וזה בסדר.
אני אצליח.
כולי מלאת תקווה.