הלא נודע- פישלת

כשאתה מפשל, זה לא משנה שלבשת היום מותגים נוצצים וכולם אמרו לך שאתה נראה מדהים.
וזה לא משנה שאת שרת היום מאוד יפה וכולם מחאו לך כפיים סוערות.
זה ממש לא משנה שאתה ילד טוב ירושלים ושאתה מחונך ושסתם לא ישנת טוב בלילה.
לא יעזור שיש לך קשב וריכוז ופשוט שכחת.
לא משנה שאתה באמת ניסית והשתדלת, כי בסוף לא הצלחת.
באמת לא משנה עד כמה רחוק הגעת, אם בסוף לא חצית את קו הסיום.
לא משנה שתכתוב מכתב התנצלות ולא משנה שתודה באמת הכואבת.
לא משנה שתייסרי את עצמך ברגשות אשמות מוצדקים כי הם לא יועילו בדבר, לא לך ולא להם.
לא משנה שתשאל את כל העולם מה לעשות, ואשתו תענה לך שאין.
לא משנה אם תגיעי לשם, ותלכי משם, הנקודה הסופית שחזרת לנקודת ההתחלה היא הטעות שלך.

לא משנה שאני עכשיו שופכת יגוני בצורה ממוצעת ומצטמקת בתוך עצמי מבושה, כי אכזבתי אותו.
אמרתי לו וזה לא עזר.
שאלתי מה לעשות ולאף אחד לא הייתה תשובה.
הגעתי והלכתי וחזרתי והתוצאה אותה תוצאה, נקודת ההתחלה והסוף.
ייסרתי את עצמי ועדיין ברגשות אשמה מוצדקים ועדיין זה לא פתר דבר.
הרצתי כל תרחיש הגיוני ושום הצלחה לא נבעה מכך.
בזבזתי זמן בלכתוב את הנ"ל וזה ממש לא עזר.
פישלתי בענק והגיע הזמן לשלם את המחיר, מחר.
אין יותר אמון, אין הטבות, אין טובות, אין עידוד, אין תמיכה, אין צחוקים, אין אהבה.
יש אכזבה, כעס, עצב, עצבנות.
יש לקיחה והודאה בטעות.
אבל מה זה בכלל עוזר?
אז אמרתי שפישלתי ולא עשיתי הכל נכון ואני אדע לפעם הבאה אם אי פעם הוא יסמוך עלי שוב…
אבל את האמון אני צריכה לבנות מחדש, מאפס, אין לי מושד מאיפה להתחיל, כמה להתנצל, כמה רחוק ללכת וכמה להשקיע ולהוכיח את עצמי.
אני נדפקתי, במילים פשוטות.
טעות מפגרת, מה הבעיה שלי?
לעזאזל עם בעיות הקשב.
עשיתי על זה עבודה, הכי עצבן אותי לקרוא במחקרים שקוראים לזה "מחלה". סליחה באמת, אבל אני לא חולה.
אמרו גם ש"מבוגרים עדיין סובלים מהמחלה והיא חשוכת מרפא" לא ידעתי שאני צריכה תרופה ואני סובלת.
עכשיו אני יודעת.
מה לא עשיתי כדי להיפטר מזה?
מצד שני יש לזה יתרונות. כישרון, אמפתיה, סימפטיה, רגישות ומודעות והבנה.
מה זה שווה אם אני מבינה את האחר והוא לא אותי?
אני נדפקתי ואני לא טיפשה ולא מטומטמת אבל כך אני מרגישה עכשיו.
אין מילים.
הוא אמר לי שהוא המום ושזה מדהים אותו ושהוא לא יכול להאמין. לא הייתי צריכה לראות אותו ולא הייתי צריכה שהוא יגיד לי דבר כדי לדעת שהוא מאוכזב ממני ברמות אפיות ושהביטחון בי הלך לעזאזל.
אמרו שזה לא כל כך נורא.
אמרתי להם שיש שם ציוד באלפי שקלים.
אמרו לי שיש ביטוח.
אמרתי שזה היה באחריותי.
פישלתי, דפקתי את העניין, הוא בחיים אל יסמוך עלי שוב, לא השנה ולא שנה הבאה.
הוא בטח יאמר, את צריכה להתבגר ולהיות אחראית יותר.
אבל הבעיה היא לא שלא הייתי אחראית, פשוט הקשב הזה דפק אותי.
למרות היתרונות שלו, אני מעדיפה להיפטר ממנו, אפילו אם הוא עושה אותי אותי.
להסתכל על דברים יפים ולדעת שמחר מצופה לך לראות דברים מכוערים…
הייתי מספיק אחראית, ואולי לא, אבל זה באמת לא משנה עכשיו. זה קרה, אני רק מקווה שזה אל יחמיר כי זה יכול ובגדול ואז אני אהיה ממש ממש בצרות ענקיות.

לעזאזל עם חיים, לעזאזל עם הכול.
אנשים לא יבינו, הם יחשבו שהייתי חסרת אחריות אבל לא הייתי. זה פשוט הקשב והריכוז. אנשים לא מצליחים להבין שלא יעזור כמה פעמים הם יאמרו לנו להוציא את הכלב אנחנו לא נזכרו בעצמי ברוב הלילות, ולא משנה שנכתוב את כל הדברים ביומן, אנחנו נשכח להסתכל בו.
נדפקתי נירולוגית, אני מעוות ושרוטה במוח ואין לי עתיד כי העבר שלא מחורבן וההווה מחורבן אז למה שהעתיד יהיה שונה?
אני לומדת אבל לא מיישמת.
מנסה אבל מה זה משנה אם בסוף זה נכשל?
זה תמיד ייכשל בסוף.
אני תמיד אפשל, תמיד אדפק, אולי אני כן מטומטמת באמת, ולא רק במחשבה.
זה בטח לא היה שווה את הכול.
בשביל מה עשיתי את זה הא?
בשביל מה דפקתי אמון של שנה שלמה בשביל שבע שעות מפגרות.
אני הרוסה מבפנים ואני עוד אהרוס את הבחוץ.
רק חכו ותראו וזה עוד יקרה.