הכפור השורף של ינואר

ככל שהגשם הולך ומתחזק, כך הכאב הולך ומתעצם.
הגשם פוגע בגופי הצנום ללא הרף, מרטיב עד לשד עצמותי.
השקט ששורר ברחוב רועש להפליא- רועש בתוכי,
האנשים כבר מזמן נטשו את הרחוב לטובת הפוך החם והתה, ואיש לא מעז לפתוח אפילו תריס.
הכפור בניו יורק בינואר מקפיא עד כאב משתק, אך אני בתוכי נשרפת,
הישיבה מחוץ לבית שהיה עד עכשו ביתי, ועכשו כבר לא, לא נתפסת.
היא צעקה עלי- שוב,
היא הרימה את ידה ותפסה בפני בחוזקה,
ידעתי שהיא תעשה זאת, תצעק עוד קצת, ואז תעיף אותי לחדר לריתוק של שבועיים- כמו תמיד.
אך הפעם? הפעם היא החזיקה בפני בחוזקה, ולחשה אלי בקולה הערסי שיכול לגרום גם לאריה לסמור
"תקחי את הדברים שלך ועופי מפה! אני לא רוצה לראות אותך!" היא החזיקה בי כל כך חזק שדמעה מלוחה שכל כך ניסיתי למנוע ממנה לצאת- הצליחה לחמוק מעיני,
היא עזבה אותי ודחפה אותי בחוזקה הרחק ממנה,
נפלתי על הרצפה הקרה ושנייה לפני שהיא הרימה להנחתה נוספת אל הלחי שלי רצתי לחדר ואספתי בתיק קטן דברים מעטים.
והנה אני פה,
היחידה שנמצאת בכפור ובגשם הנורא הזה ללא מחסה.
הגשם נמהל בדמעות ובאיפור, והרוח סתרה את שיערי,
אם רק מישהו היה פותח תריס בגשם החזק של ניו יורק..