הכל מתחיל בראש

"אני פשוט מכוערת!" מלמלתי לעצמי תוך התבוננות במראה.
"זה כזה לא פייר, למה אני חייבת משקפיים? זה כל כך מכוער לי!" המשכתי, מתוסכלת מתמיד.
המלמולים האלה הם לא משהו חדש אצלי, מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי אומרת את הדברים האלה על בסיס יומיומי. עוד בתקופה לפני שהייתי צריכה להרכיב משקפיים.
תמיד הייתי ביקורתית כלפי עצמי וערה לכל הפגמים שבי, ובאמת, היו תקופות מלנכוליות ביותר שכל העיסוק שלי בהן היה סביב המראה ובעד כמה אני לא יפה או לא מושכת.
אבל אז, התחילה התקופה של המחמאות לגבי המראה.
כשהמשפחה הרחוקה הייתה רואה אותי, החמיאו לי לא פעם על איך גדלתי וכמה השתנתי לטובה, וגם כשהייתי יוצאת עם חברות התחילו איתי לא פעם והחמיאו לי על המראה, אז אין ספק שהביטחון העצמי שלי לגבי המראה השתפר וגדל.
הבעיה היא רק, שהמחמאות האלה הן כמו סם בשבילי. אני חייבת אותן, לא יכולה בלעדיהן. כי אם אתלבש בצורה שאהבתי ואף אחד לא יחמיא לי על המראה, אני ישר ארגיש מועקה או תסכול, ואצטרך להשיג אותן כמה שיותר מהר, כאילו יקרה דבר נורא אם לא אקבל אותן.
נהייתי ילדה חייכנית, שאוהבת את עצמה ואת המראה שלה. אחת כזאת שהולכת בראש מורם ולובשת מה שבא לה ואיך שבא לה, שמסתובבת עם מי שבא לה ומתי שבא לה ומתאפרת בכמות שהיא רוצה.
הביטחון הזה שבניתי לעצמי, הוא לא ביטחון שקיים בי באמת, אלא ביטחון שביצרתי אותו סביבי במעין שכבת בוץ – ביטחון שברגע יכול להתפורר ולהיהרס, גם מהמילה הכי קטנה ותפלה.
אבל זה ביטחון שאני חיה ומסתדרת איתו, אפילו שאני יודעת שבכל רגע הוא יכול להתנפץ.
אני יכולה להעיד על עצמי שהיו ימים שהייתי מתבוננת במראה ארוכות ומרוצה ממה שאני רואה; מהפנים הרזות, מהעיניים הגדולות, מהאף הקטן והעגול ומהחיוך הרחב. הימים האלה השכיחו בי את העבר, שבו ימים רבים התמרמרתי על המראה שלי, והעיסוק בו החליא אותי ויחד עם זאת לא נתן לי מרגוע.
אבל אז, הגיעה אדוה. אני לא מדברת על גל גדול ובטח שלא על צונאמי, גם לא על גל רגיל. אלא על גל קטן ושקט שהרס את הכל ופורר את כל הביטחון שהצלחתי לבצר ולבנות.
לאדוה הזאת קוראים משקפיים.
מכיתה ו' אני צריכה משקפיים, אבל כל פעם כשרק הייתי עונדת אותם, הייתי מקבלת כאב ראש רק מהסתכלות קצרה במראה. לא הייתי מסוגלת לראות את עצמי עם משקפיים, אז פשוט לא הלכתי איתם. את המשקפיים הייתי שמה רק למקרה הצורך בלבד, וגם זה בקושי.
אבל השנה, שוב הבעיה הזאת התחילה להטריד אותי, כי אם עד היום לקחתי את נושא המשקפיים בערבון מוגבל, הבינה נחתה עליי והזכירה לי שאין לי למה למרוד בכל מה שקשור למשקפיים, ושזו מחובתי להרכיב אותם כדי שאני אסתדר יותר טוב ואראה יותר טוב ולא כמו איזה שיכור מיין.
האמת היא, שמה שגרם לי להבין שאני די חייבת להרכיב אותם ושזה כבר לא בגדר המלצה, הוא הביקור אצל האופטומטריסט לגבי הוצאת טופס ירוק לרישיון.
כשבדקו לי את הראייה אמרו לי שאני צריכה ללכת עם משקפיים כל הזמן, אפילו שהמספר שלי לא כזה גדול, וברגע שאמרו לי את זה, חשכו עיניי.
עברתי עשרות חנויות משקפיים, מנסה כל זוג וזוג, מביטה במראה, ומרגישה איך הביטחון שלי מתמוסס בידיי.
"זה לא הגיוני!" אני מתוסכלת מעצמי, מורידה ושמה שוב ושוב את המשקפיים ומבחינה בהבדלים שבפניי.
"אני פאקינג נראית נורא" אני ממשיכה לירות אש, כאילו תעזור לי הביקורתיות הזאת כלפי עצמי.
אני ממשיכה להתבונן, איך תווי הפנים שלי פתאום נראים לי אחרת; איך המשקפיים יושבים לי לא טוב על האף ועושים לו צורה מוזרה, איך המשקפיים ענקיים לעומת הפנים הרזות שלי ומעוותים אותן לגמרי, איך העיניים שלי נבלעות במשקפיים. אני מסתכלת על עצמי ורואה אישה אחרת. שונה לגמרי.
אני מנידה את ראשי לשלילה ומבינה שאין ברירה, שזה לרישיון, שזה חובה.
אני בוחרת את זוג המשקפיים שיושב עליי הכי טוב מבין כולם למרות שגם הוא לא מי יודע מה יושב עליי טוב, והמוכרת אומרת שכבר יתקשרו אליי בשבוע הבא לבוא לקחת את המשקפיים.
אני מרגישה חוסר ביטחון מטורף, אכזבה מעצמי וכעס בלתי מוסבר על זה שהמשקפיים פשוט לא יושבים טוב, ואז מנחמת את עצמי שאלה בסך הכל משקפיים ושצריך לקחת הכל בפרופורציות.
השבוע עבר מהר, כבר נרגעתי מכל עניין המשקפיים ועד כמה אני מרגישה מכוערת איתם, אבל אז, כשאמא חזרה עם הזוג החדש בהתרגשות, שוב התמלאתי עצב ופחד.
ענדתי את המשקפיים ועמדתי מול המראה.
"אני פשוט מכוערת!" מלמלתי לעצמי תוך התבוננת במראה.
"זה כזה לא פייר, למה אני חייבת משקפיים? זה כל כך מכוער לי!" המשכתי, מתוסכלת תמיד.
מילים רבות סיננתי לעצמי, כל כך הרבה קללות, כל כך הרבה ביקורות. ועל מה? על מאומה!
ישבתי על הספה עם המשקפיים החדשים, אמנם רואה טוב אך עצובה. אח שלי בדיוק חזר מהעבודה, אמר לי שלום כהרגלו והמשיך בדבריו.
"אוף!" נאנחתי.
הוא הביט בי, לא הבין מה פשר האנחה, וכשהסברתי לו, חיוך התנוסס על פניו.
"נועה, בקושי שמתי לב למשקפיים, אבל רק שתדעי, שהם יפים לך" הוא צחק והמשיך בפעולותיו.
ובן רגע, אבן ירדה לי מהלב. תחושת הקלה שררה בגופי.
שבתי למראה והתבוננתי בי ובמשקפיים שעליי, מחויכת לרגע. פתאום, הרגשתי מיודדת איתם מאוד ואף חשתי מעט צער על כך ששנאתי אותם כל כך על לא עוול בכפם, מבלי לתת להם ולעצמי צ'אנס אפילו.
ההתבוננות הזאת במראה עם המשקפיים שחידדו לי עוד יותר את הראייה, שימחה אותי בסופו של דבר.
כשאני מתבוננת בעצמי עכשיו עם המשקפיים, מחויכת מתמיד, אני מבינה שאין טעם ללכת ראש בקיר עם עצמי ועם הראייה שלי.
אז נכון, לפעמים שינויים במה שאנחנו רגילים, אפילו הכי שוליים וקטנים, יכולים לערער לנו את הביטחון, לתסכל אותנו ולגרום לנו לחשוש ממה יגידו האחרים, אך אחרי הכל, אנחנו אלה שמייחסים להם חשיבות הרבה יותר משמעותית ממה שאחרים מייחסים, מה שגורם לנו להבין שקודם כל, הכל מתחיל בראש.