הכל התחיל בטשקנט – פרק שלישי: וילנה

יהודית אמרה לאמה שהיא הולכת לחברה.
"אל תחזרי מאוחר," אמרה אמא.
"אל תדאגי, אני לא מתכוונת להישאר שם יותר מדי."

שלוש הנערות ישבו סביב שולחן עגול במרפסת הקומה השניה והסתכלו אל הרחוב. יהודית, צילה ושרה. הן היו בנות שבע-עשרה ולמדו יחד בתיכון. זו היתה שעת בין הערביים אוורירית של וילנה ותנועת הקונים בחנויות הרחוב היתה דלילה יחסית. היו שמועות שהגרמנים מתקרבים לוילנה והן הרגישו את המתח באוויר. מכוניות צבא ומשטרה נראו חולפות וחיילים החלו למלא את הרחוב.

הן שמעו דפיקות בדלת הכניסה וצילה ניגשה לפתוח. מאשה נכנסה וסגרה את הדלת. היא התנשמה ונראתה חיוורת ונרגשת.
"מה קרה?" שאלה יהודית.
"הגרמנים נכנסו לפולין."
הן הביטו זו בזו באימה.
"אנחנו עוזבות הלילה," אמרה צילה, "יש רכבת למינסק בעוד שעה."
"אני חייבת לחזור הביתה," אמרה יהודית, "אמי תדאג לי."
"את לא תספיקי, הרכבת לא תמתין לך," אמרה שרה בתקיפות, "הנה קחי את המזוודה שהכנתי לך."

הן עמדו בחשיכה בין העצים, מול השדה שפסי הרכבת עברו בו, לא רחוק ממחסום הרכבת לכיוון הגבול הרוסי. בשעה תשע נשמעה צפירת הרכבת המתקרבת. הרכבת נהגה לעצור שם כל ערב והמתינה עד שהמחסום יעלה. לעיתים זה לקח כשעה עד שחיילים רוסים הרימו אותו.

זו היתה רכבת משא. היא הגיעה והחלה לבלום באיטיות עד שהקרונות האחרונים עצרו מולן. הן מיהרו אל פתח אחד הקרונות, ולכדו ידיים שהושטו אליהן מתוכו, משכו אותן ועזרו להן לעלות אחת אחת. הקרונות היו ללא חלונות ורק אשנבי אוויר קטנים היו בתקרה. היתה חשיכה והן ראו בקושי צעירים וצעירות רבים עומדים או יושבים על רצפת הקרון. לכל אחד מהם היתה תיק או תרמיל צמוד ולכולם היתה מטרה משותפת – לברוח לרוסיה לפני שהגרמנים יגיעו. הנסיעה ארכה כל הלילה שעות וכללה עצירות רבות, בדרך כלל לחצי שעה או יותר שבה עלו עוד ועוד צעירים. הקרונות היו דחוסים והיה קשה לנשום.

יהודית הרהרה בהוריה שלא הספיקה להיפרד מהם. גם לא משלומק'ה, אחיה הבכור ומחנל'ה אחותה הצעירה, שנשארו בבית. היא לא סיפרה להם שהיא בורחת. היא תכתוב להם, הבטיחה לעצמה. לא היתה לה ברירה, היא תכתוב אבל לא היה לה תירוץ מספיק חזק ומשכנע. היא נרדמה בישיבה, מחבקת את מזוודתה ונשענת על דופן הקרון הקר.

הרכבת עצרה בעיר מינסק וקרני האור של השמש נראו באשנבי הקרון. כשירדו מהרכבת היא ראתה עוד המון בני אדם יורדים מכל הקרונות. היא שמרה על קירבה לחברותיה והן החלו לפסוע על הרציף בתוך שיירת ההולכים לעבר העיר. כשהגיעו אל שער מתחם התחנה, פנתה אליהן אישה רוסיה שחילקה דפים מודפסים בפולנית שהכילו שמות וכתובות של ארגונים ומקומות עבודה. יהודית קיפלה את הדף והכניסה אותו לכיס חולצתה. היא לא ידעה אז שהוא יקבע את גורלה.

באותו יום, הרחק משם, בעיירה ליד לבוב, קרקוביץ שמה, שבדרום פולין, הבין גם שמואל נכט, צעיר בן עשרים ושבע, יחד עם חבריו שהגרמנים מתקרבים וצריך להימלט. הם עלו על הרכבת יחד עם יהודים רבים וברחו לאוקראינה הקרובה. אחרי מסע תלאות ארוך הם הגיעו לטשקנט שבאוזבקיסטן, לימים נודע לו שכל יהודי העיירה שלהם ניספו על ידי הגרמנים ובהם הוריו ושבע אחיותיו. הוא נשאר בטשקנט והצליח לשרוד בה ברעב ומחסור. בתקווה שהמלחמה תיגמר ויוכל לעלות לארץ ישראל. באחד הימים הוא פגש פליטים יהודים והם אספו אותו אל המחפורת (זימלנקה) שנחפרה על ידי הפרטיזנים ביער הסמוך. משם יצא כל בקר והעביר את יומו בעבודות פרך ובהשגת מזון לו ולחבריו. אחרי שלושה חודשים, כשעמד לצאת מהמחפורת, באה לקראתו נערה חדשה וצעירה שהגיעה ונכנסה בפתח. כשחזר בסוף היום למחפורת הוא שאל אותה לשמה והיא ענתה: "יהודית".