הכל בשליטה.

נשימה, שאיפה. ועוד אחת. זהו – עבר.
אני מצטער על הזמנים שבהם היה כל כך אכפת לי מהכל. כל הרכילות והתככים והדברים המגעילים שקורים בין אנשים. לפעמים לא יכולתי להירדם,
נשארתי עד הבוקר ער וחושב, מה לא בסדר. בי. למה אני?
כל כך הרבה אנשים ובעצם כולם מושלמים, אבל דווקא לי יש את התחושה שעשיתי משהו לא נכון. שאני חושב על ה"פעם" ונזכר בהמון דברים שיכולתי לעשות אחרת,
יכולתי אבל לא עשיתי. יכולתי אולי לא רציתי.
זה לא שלא הבנתי, פשוט לא היו לי אינטרסים. היה לי בסדר סך הכל, אבל אז הכל הדרדר. כל כך הרבה בעיות עם כל כך הרבה חברים, או לא חברים.
לשבת בבית ולבהות בקיר, להשפיל את הראש ולא להיעז.
אין סיכוי שאסתכל במראה, זה לא בשבילי. לא הגיוני.
אחר כך הגיעה מישהי. היא הייתה די כלבה בהתחלה, ואז התחילה להבין אותי.
היא לפחות לימדה אותי להתעלם, לשכוח, לימדה אותי שלא כל כך דבר צריך לזכור ולקחת ללב. חוץ מזה היא גם לימדה אותי הרבה על אנשים אחרים ועל מה שהם חשובים, עליי או על עצמם. שאני בסדר כמו שאני, אפילו ממש בסדר!
שיש לי מזל שאני זה אני, מכל הבחינות. היא בעצמה כזאת מיוחדת,
אחלה ילדה. אחלה בן אדם. אין לי המון סיפורי אהבה, חוץ מאחת גם לא ממש הייתה לי אהבה, אז לא, אני לא אכתוב על אהבה נכזבת. בסך הכל היו לי חיים טובים במבט לאחור, ובטוח שהם ימשיכו להיות טובים, אני אדאג שהם יהיו כאלה. האנשים שמסביבי ידאגו שהם יהיו כאלה… לא נורא. הכל טוב, החיים מושלמים. רק צריך לדעת איך להסתכל עליהם.