הכיסא השמור בסוף הכיתה-המשך

לאחר ההודעה שהיא מתה נבהלתי.רעדתי.הצטמררתי.
לא ידעתי מה לומר.
חשבתי שהייתי יכול לעזור לה.אולי בדיבורים.
אבל זה רק מוכיח כמה דיבורים לא משתווים למעשים…
החלטתי ללכת להלוויה שעשו לה.לפחות ללכת לשם כי הייתי חלק קטן מחייה..
נסעתי להלוויה.כל הדרך לא דיברתי והוריי חשבו לרגע שאולי אני "לא הבן שלהם"..
בהלוויה היה המון בכי ואף אחד שם לא האמין שזה קרה.
לפתע,אני בכלל שמתי לב שהילדה שנקברה זאת לא שירן.
צעקתי:"תעצרו הכל!אתם קוברים את הילדה הלא נכונה!"
כולם הסתכלו עליי במבט ממש מוזר וחשוד ואז בדקו.אני רק הזיתי.
לא היה לי לעשות שום דבר מלבד ללכת מהמקום.הרגשתי עלוב.הרגשתי ממש מוזר ו..שאני שונא את עצמי שככה עשיתי לעצמי בושות.כנראה יותר מידי התחברתי לילדה אפילו שהכרתי אותה בקושי שבוע.
לאחר יום התנצלתי בפני הורייה של הילדה דרך הפלאפון.
בכיתה,אף אחד לא ייחס כמעט משמעות למותה.
רק המורה הזכירה משהו.
אני הייתי כך בהלם.
באחד השיעורים אני פשוט קמתי ואמרתי לכיתה:"תגידו אתם לא מתביישים??אני מבין שאתם לא סבלתם את שירן אבל אתם לא קולטים שבגללכם היא מתה?אין לכם טיפת רגשות אשמה?!
אני יודע שזה רק רובכם אבל…אני מקווה שתחשבו על כך".כולם הסתכלו עלי ונראה שהם באמת הקשיבו לי.או שזה פשוט הזיה שלי.
ואני עברתי מקום ישיבה.
לכיסא השמור בסוף הכיתה..