הכוכב שלנו גוסס

הכוכב שלנו.
הגוף שאנחנו אחראים לקיומו.
ומה אנחנו עושים?
צורכים וצורכים וצורכים.
ומביאים ילדים ומלמדים אותם לא להסתפק בכלום. כי יש כל כך הרבה!

אני מבינה שלהיות בתוך מקום של נוחות ורגילות זה 'האיזור הבטוח' זה המקום שבו אנחנו מרגישים הכי 'בבית'
אבל האם אנחנו באמת בטוחים או שזאת אשליה?
מישהו חושב רגע,עוצר מגרד בפדחת שלו ושואל: " מה לעזאזל הולך כאן"
כי יש דברים שלא מספרים ותמונות שהעניים כבר אדישות אלהן.
אבל בא נגיד נדבר לרגע אמת.
אנחנו ממשיכים לאכלס את הכוכב כאילו הוא באמת יוצר רק בשבילנו.
מביאים ילדים ועוד ילדים כדי שיתביישו בנו אחר כך.
תפקחו את השכל שלכם בבקשה.
ותראו.
תראו כמה אנחנו משתמשים כמה אנחנו זוריקים, וממשיכים לקנות וליצור ולזרוק..
כאילו הזבל הזה פשוט נעלם.. אה רגע הוא באמת נעלם!
אז זהו שלא. את הזבל מוכרים למדינות עולם שלישי, שהאנשים שמקבלים את הכסף הזה והאנשים שמקבלים את הזבל הם לא אותם אנשים.

וככה בעקיפין כל מדינות העולם המערבי פועלות. מחביאות את הזבל במקום אחר. כאילו יום יבוא והחדר בבית שאיחסנו בא את כל השיט לא יתחיל להשפך לאן שאנחנו לא רוצים. אבל לעומת הבית אין לעולם פח פלאי שכל הזבל שלנו הולך אליו. וזה משפיע על התפקוד של הכוכב כגוף.

תכלס. כמה אני באמת צריכה?