הכדורים שלי

המחשבות שרצות בראש שלי הן בסדר גמור,
ואני תוהה לעצמי אם זאת ההשפעה של הכדורים או באמת המחשבות שלי. זה לא ממש רע, גם אם זאת רק ההשפעה שלהם, הרי בלעדיהם המחשבות שרצות בראש שלי הן לא חיוניות בכלל ואם להיות כנה הן יותר על הצד המזיק. כמו שהרבה אנשים אמרו לפני, איך באמת אפשר למדוד כאב אם אתה מרגיש אותו כל הזמן? ההבנה של כאב היא יחסית, אבל כשהכאב עוזב זאת תחושה שאי אפשר לפספס. ההקלה היא רגש הרבה יותר קל להבנה. ועכשיו הרגשתי הקלה. גם לא הרגשתי רגשות אשמה, לדעתי מגיע גם לי לחיות בלי להרגיש שאני כל שנייה אתעייף ואשקע בים של דאגות. אבל אני לא חושבת שהאנשים סביבי יכולים להבין עד כמה זה משפיע עלי באמת, וחלקם מתנגדים על בסיס עקרון. לא מזמן החלטתי שזאת לא אמורה להיות הדאגה שלי, כמו שהחלטתי שאני לא אמורה להרגיש שום בושה. החלטתי שאני רוצה להביא את עצמי למקום טוב יותר, לחיים רגועים יותר. וכשאני אגיע לשם, אני יודעת שאני לא אצטרך שום דבר כדי לחיות כל יום גם עם העצב וגם עם השמחה.
ההבדל משמעותי, אבל אין לי עם מי לחלוק אותו, כי לא נשארו הרבה אנשים סביבי. האמת שאני כבר לא רוצה להאשים את עצמי או אף אחד. אני רק רוצה להיות מספיק חזקה כדי להמשיך הלאה, פעם אחר פעם. אבל הבעיות שלי לא השתנו, ולא נפתרו בעזרת כוחן הקסום של הגלולות, ולא נעשו קלות יותר. פשוט הכל כבר לא היה סופני כל כך ואני מבינה שכל צרה נשמעה כמו הד בראשי, מספר פעמים. ואני החשבתי כל הד, כצרה נוספת משל עצמה.
ועכשיו אין שום הד, יש רק בעיה ועלי לפתור אותה בעצמי. ועכשיו אני פחות פוחדת, ומרגישה תקווה קטנה, כי גם אם אין שום קסם, עכשיו אני יכולה להיות יותר צלולה. שזה אירוני, להיות יותר צלולה על כדורים.