הכאב והבכי

היום,כולם ידעו את זה חוץ ממנה..נלחמנו יחד במחלה,צחקנו,ובכינו,היתה לנו תקווה,אבל עכשיו כבר אין…הרופאים הודיעו שאין המון זמן.
אמא שלי נאלצה לעזוב הכול באמצא העבודה ולנסוע מחיפה לת"א,כדי לבלות את השעתיים האחרונים של חברתה הטובה.
לא ידעתי על זה,באתי מהבצפר כמו יום רגיל,עד שקיבלתי שיחת טלפון מאמא שלי..היא אמרה שיש לחברה שלה עוד שעתיים לחיים,ההיתי המומה,בשוק, איך זה יכול להיות?רק שעתיים?למה לא הודיעו לפני?אמא שלי חזרה בערב, ראיתי את ההבעה שהיתה לה על הפנים ורציתי לבכות..ראיתי עד כמה שכואב לה ועד כמה היא רוצה לפרוץ עכשיו בבכי,ישבנו יחד סביב השולחן,אני,אבא ואמא..היא דיברה על הזכרונות שלה על אותה חברה,שהיתה איתה מהחטיבה,על החברות הטובה בינהן,על כך שהן איבדו אחת את השנייה ואז לאחר כמה שנים מצאו..כול-כך שמחתי בשביל אמא שלי שהיתה לה חברה כה טובה..ואולי היא צחקה,עדיין היה אפשר לראות על פניה בכי,שעמד לפרוץ. רציתי לבכות גם אבל החזקתי את עצמי,לא רציתי לבכות…אני לא בחורה שבוכה! אבל זה היה פשוט תקוע בגרון…זה חנק אותי ולא נתתי לזה לצאת.
הלכתי לשבת ליד על הספה, לא יכולתי להישאר שם ולראות את אמא שלי במצב כזה..שמתי אוזניות כדי לא לשמוע את הבכי והכאב…אבל לא משנה מה אני שומעת ומה לא אני מודעת לכך שזהו! האישה המדהימה הזאת שהכירה אותי מגיל 0 איננה…לא קיימת..אני מניחה שאין מה לעשות אלא רק להשלים עם העובדות..לבכות,לצחוק,לעלות זכרונות,ולזכור.