היסטוריה

הלכתי אחרונה נכנסת למקום שבו לא הייתי 150 שנה , תיירים מלפניי מצלמים קירות הארמון שאותו הכרתי, מקשיבים למדריכה שמסבירה פרטים היסטוריים. חשבתי לעצמי האם זה מה שאני, היסטוריה, חלק מעידן חולף, תקופה, זמן שחלף ולא יחזור האם אני רק פריט סודי בדפי ההיסטוריה הידועה לכל. השאלות עלו במוחי כמו זמזומים בלתי פוסקים. הקבוצה נכנסה לאולם הגדול והאפור, לקירות המקולפים, נכנסתי וכל האפור החל לקבל צבע זוהר אנשים רקדו ברחבה בצד התזמורת ניגנה ריקוד עם ישן, ריחות הבישול והנרות אפפו את החדר בסוף החדר היה שולחן ארוך באמצעו הוא ישב, מחייך לכל עבר לוחץ ידיים ואז הוא הסתכל עליי חייך כאילו הכל אמיתי והוא יכול לראותי. המדריכה זירזה את התיירים. כמו שזה הגיע כך זה חלף הצבע איננו, אף אדם לא רוקד והוא לא באמת נמצא שם, זהו רק חדר חשוך ועבש פריט היסטורי שחלף. המשכנו ללכת כל חדר הוא זיכרון, כל קיר הוא תחושה. החיוך היה מרוח על שפתיי אך העיניים התמלאו דמעות, על מי אני בוכה על האנשים שאינם, על התקופה, מה מייסר אותי כל כך שהאוויר בראותיי מתנדף בכאב כה איום. ולפתע זה היכה בי, הכאב הגעגוע הכל כך בלתי נסבלים אך הנעימים בהרגשתם. אני מתגעגעת לעצמי למי שאני הייתי, אני מתאבלת על מותי שלי, מי שהייתי מת ברגע שהשתנתי ואכן זה כאב אך הפעם היה כאב ברור וכל תחושה בי פעמה מתתי בפעם השנייה, אינני שייכת לתקופה, אני שריד של היסטוריה. והבנתי למה הוא הסתכל עליי באולם הגדול כאילו הוא רצה לשאול היכן את אהובתי, את אבודה, מתי תחזרי אלינו. הדמעות הקשו עליי לראות את הדרך בה הלכתי, הקשו על מוחי להבין היכן אני, אבודה וקרועה בין עבר לעתיד, היכן הוא מקומי. להיכן שייך דבר שכמותי. היסטוריה כתובה בדם ועצמות והולכת על כל שנותייה, עד הסוף המר שייפול על כולנו, עד האפלה הנשגבת, שבאור הסבל והיגון נראית כה מפתה ומוארת. לכי אהובתי לכי במנהרת האופל הזאת עד שתראי את האור בסופה ותגיעי לייעדך. עד שתהיי היסטוריה. הסיור הסתיים יצאנו מהדלת הגדולה העבר מאחוריי מלפניי המקום שאיניי שייכת אליו, המדריכה אמרה בקול ידוע " אני יודעת שזה יכול להשפיע על כולם, אך עלייך זה השפיע הכי הרבה, מי את?" עניתי דרך הזכרונות, בקולו שלו "אני היסטוריה". והלכתי משם משאירה אותם שם לרקוד באולם הגדול לנצח.