הים

כבר הרבה זמן שאני מחפשת תשובה.
הולכת לכל מקום, תרה אחריה, לא מפספסת נקודה אחת קטנה שבה היא יכולה להיות.
כבר הרבה זמן שאני לא מוצאת תשובה.
לא משנה מה אני עושה וכמה אני מנסה, אני אבודה בחלל שבו אני מרחפת חסרת תחושה.
אני לא יודעת למה אני מחפשת את התשובה, אבל אני יודעת שכאשר אני אמצא אותה, דברים יהיו טובים יותר.
אולי, באיזשהו אופן, קלים יותר, פשוטים יותר.
אם בחיים לכל אחד יש ים, בעומק שונה, בגודל שונה, בצורה שונה, בצבע שונה,
אז הים שלי הוא כנראה המוזר מכולם.
הים שלי ריק, בדיוק כמוני. מלא בחלל שמחכה להתמלא בתערובת של רגשות ואהבות ואפילו חששות,
העיקר לא להרגיש ריקה. כמו עכשיו.
ריקנות. ריקנות כואבת יותר מפחד, מאכזבה ואפילו מהכאב עצמו.
אולי זה נשמע מוזר אבל לפעמים הייתי מרגישה להרגיש כאב מלהרגיש ריקנות.
אבל כמו הים שלי, אני ריקה, אני והוא חושפים בפני כל העולם את האלמוגים, את האצות, את האבנים שעליהם הגלים אמורים להתנפץ, או במילים אחרות את הרגשות, את המחשבות, את הדברים הבסיסיים.
אני והים משאירים את הדגים ובעלי החיים הימיים ללא יכולת לנשום או לזוז, מייבשים אותם, מכאיבים, משמידים, או במילים אחרות, הורסים את כל מה שעדיין חיי בתוכי.
ובסופו של דבר, מה יהיה, כאשר בעלי החיים שלי ושל הים ימותו, האצות יתתיבשו, האבנים יאבדו משמעות כי לא יהיה להם גלים שיתנפצו עליהם.
מה שקורה עכשיו. אני והים נשארנו ריקים.
אולי התשובה שאחריה אני מחפשת נמצאת בים.
הבעיה הוא שהוא ריק. כמוני.