הפרפר הלבן

ילדה קטנה רצה לה בשדות, שיערה המתולתל העטוף בשתי קוקיות קיפץ, חיוך גדול נפרש על פניה. ריח הגשם ליטף את רגליה, ועקיצות היתושים דגדגו את גופה. היא רצה בעקבות פרפר לבן. בלי ששמה לב היא התרחקה מביתה, את הדרך חזרה היא לא ידעה, טיפות מים מלוחות החלו לזלוג מעיניה.
"אמא! אבא!" זעקה
טיפות גשם פתאום טפטפו, היא הלכה אל עץ גבוה והתיישבה מתחתיו, היא הניחה את ראשה בין שתי רגליה וקיוותה שימצאו אותה.
"הכל יהיה בסדר נועה" מלמלה לעצמה שוב ושוב.
גופה רעד ופעימות ליבה התחזקו, היא הרימה את ראשה וחייכה, היא אהבה את השדות, את האדמה, את המסתורין והלא נודע.
נועה נשכבה על האדמה ופרשה את ידיה, היא הסתכלה אל השמיים, קרן שמש החלה לצוץ מבין העלים, טיפות הגשם פסקו.
חמימות השמש עטפה את גופה, אך האדמה הרטובה הקפיאה את גופה, היה לה נעים, היא התגלגלה מחוץ לצל העלים, היא צחקה וחייכה, לפתע עצרה.
"זה כל כך יפה" אמרה ועיניה נתפחו לרווחה.
קשת קטנה החלה לבצבץ, בהתחלה זה סינוור אך לבסוף זה התבהר. היה אפשר לראות איך היא גדלה לאט לאט, את הצבעים משתנים, זה מה שהיא אוהבת בטבע, הוא מפתיע. הדברים הקטנים האלה יוצרים הרמוניה, זה מקסים בעיניה.
היא קמה על רגליה עצמה את עיניה והרימה את ידיה, הרוח העיפה את שיערה לאחור, שימלתה התרוממה, היא הרגישה בעננים, כמו ציפור שעפה לה בשמיים אחר החופש שלה.
נועה הרגישה משהו מוזר על אפה, היא פקחה את עיניה וראתה את אותו הפרפר הלבן.
"נועה!" לפתע נשמעו צעקות.
נועה סובבה את ראשה והבחינה באמה, היא רצה במלא מהירותה וחיבקה אותה.
אמה זעמה על נועה מרוב דאגותיה, נועה הצטערה על כך, אך לא במלא ליבה, היא זכתה לראות משהו שאף אחד לא ראה, את מסתורין הטבע.
היא ואמה הלכו לביתה של סבתה, נועה פתאום עצרה, היא הסתובבה לאחור ונופפה לשלום.
"להתראות פרפר לבן" צעקה והמשיכה ללכת.