הילדה שהצלתי
"שמנה מטומטמת" אחד מהילדים אמר לה והציק לה. הוא חטף לה את התיק מהיד וזרק לה אותו לפח.
"היי דן תזהר שהיא לא תאכל אותך בטעות היא נראת רעבה" רום אמר וצחק עם חבורת הילדים סביבה. אני לא מבינה כמה רוע יכול להיות בילדים.
"איכס איך את יוצאת מהבית את גם שמנה גם מכוערת וגם טיפשה כאילו במקומך הייתי מתאבד" אחד מהילדים אמר וישר חבריו התפרצו בצחוק חזק והחליקו כיפים ביניהם. הילדה לא בכתה היא חזקה כל כך לפחות ככה היא נראתה מבחוץ אבל מבפנים אני בטוחה שהיא נשברה.
"עזבו עזבו אותי מהדבה הזאת בואו נשחק כדורגל" ילד אחד אמר זה הילד היחידי שלא צחק מה"בדיחות" שלהם. זה היה נראה כאילו הוא הבין שזה לא בסדר וניסה לגרור אותם רחוק ממנה.
הסתכלתי על הילדה שהוציאה את התיק שלה מהפח. היא לא נראת כזאת שמנה היא מעט מלאה זה שהיא לא מידה סמול או מדיום לא אומר שהיא שמנה. החברה שלנו באמת עקומה והיא בכלל לא מכוערת הם אומרים את זה בגלל שהיא מרכיבה משקפיים למרות שלדעתי הם ממש מחמיאים לה. ואם אני לא טועה היא בהקבצות הכי גבוהות שיש ככה שזה בטוח שהיא לא מפגרת. אבל כל זה לא מונע מהילדים מלרדת עליה זה באמת מעניין אותי לדעת מה יש להם נגדה.
המשכתי להביט בילדה היא הכניסה הרבה ספרים לתיק היא סגרה את התיק והחלה להערים על ידה את כל המחברות שנשארו. לאחר שהיא סיימה היא סגרה את הלוקר והתחילה ללכת לכיוון היציאה מבית הספר. ולפתע משום מקום כדור נכנס בה בעוצמה כזו שהפילה אותה לרצפה. ילד רץ לקח אותו וברח משם במהירות חזרה אל חבריו שצחקו על הילדה. הבטתי סביבי וראיתי שאף אחד לא הולך לעזור לה אז הלכתי בעצמי.
"את בסדר?" שאלתי אותה כשהגעתי אליה והתכופפתי לעזור לה להרים את המחברות.
"כן תודה" היא אמרה בבישנות והרכיבה את משקפיה.
"דרך אגב אני אור" אמרתי לה הרמתי את המחברת האחורנה וקמתי
"אני דנה" היא אמרה וקמה גם כן מהרצפה.
"תודה שעזרת לי להרים את הדברים" היא אמרה והושיטה את ידיה אל המחברות.
"לא זה בסדר אני אעזור לך זה נראה כבד" אמרתי לה.
"תודה רבה!" היא אמרה והתחלנו ללכת
"איפה את גרה?" שאלתי אותה
"בסוף רחוב הדגן" היא אמרה
"באמת? אני גרה רחוב מול" אמרתי לה
"נחמד" היא אמרה
"כן לגמרי אנחנו יכולות להיפגש לפעמים" אמרתי
"בטח" היא אמרה בשמחה צינית
"בואי אליי היום אם את רוצה" אמרתי לה
"אוקיי" היא אמרה והגענו לביתה. הנחתי את המחברות על המדרגות והוצאתי את הפלאפון מכיסי.
"תודה" היא אמרה שוב
"טוב די עם התודה" אמרתי בעצבים וצחקתי
"סליחה" היא אמרה
"תכתבי את המספר שלך אני אתקשר אלייך" אמרתי לה צוחקת קצת והגשתי לה את הפלאפון. היא כתבה את המספר ונתנה לי את הפלאפון.
"דנה זה היה ממש נחמד להכיר אותך" אמרתי לה והמשכתי לביתי לסופ"ש.
חזרנו ביום ראשון לבית ספר וראיתי את דנה מחזירה את דבריה ללוקר. ממש מוזר שהיא לוקחת את הספרים והמחברות כל סוף שבוע זה בטח ממש מתיש.
בסופ"ש אני ודנה נפגשנו כמה פעמים במקרה או במתוכנן ממש התחברנו והפכנו להיות חברות טובות. למדתי להכיר בן אדם מדהים ואני בטוחה שהילדים שמציקים לה היו מתאהבים בה אם רק היו מנסים להתחבר אליה.
~כעבור שלוש שנים~
"נו דנה ספרי לי כבר מה זה הדבר המיוחד" נדנדתי לדנה
"לא את תדעי עם כולם" היא אמרה.
"טוב" אמרתי לא מרוצה "בהצלחה"הוספתי על דבריי חיבקתי אותה והלכתי לעמוד בקהל.
דנה ואני הפכנו להיות ממש חברות טובות למדתי להכיר אותה יותר ולהבין עד כמה שהיא אדם נפלא. אנחנו עכשיו במסיבת סיום שלנו ולדנה יש קטע קצר משלה שבו היא מספרת משהו משמעותי שהיא עברה אבל היא לא מוכנה לספר לי.
"אוקיי עכשיו קבלו את דנה פרץ בבקשה" המנהלת אמרה ודנה עלתה לבמה מאמינה בעצמה עם בטחון עצמי.
"אוקיי אז קוראים לי דנה פרץ ואם הייתם אומרים לפני שלוש שנים שאני אסיים יב בהצטיינות הייתי צוחקת לכם בפנים. עד לפני שלוש שנים הייתי הילדה השמנה המכוערת והטיפשה שכולם מציקים לה וצוחקים עליה. עכשיו אני אספר לכם סיפור ששינה לי את החיים וילמד אתכם משהו.
באותו יום שהכרתי את אור החברה הכי טובה שלי כיום, זה היום שבו החלטתי להתאבד. רציתי לסיים את החיים שלי. ניקיתי את הלוקר ותכננתי הכל מראש.
אבל מה שהציל אותי זאת הייתה אור הדבר היחידי שלא תכננתי והרס לשמחתי את התוכניות שלי. היא באה ועזרה לי לא צחקה עליי וקבלה אותי כמו שאני.
אור בזכותך אני עומדת פה היום בזכותך אני חייה היום את האור שלי בחיים ואת נתת לי את הכוח לרצות לחיות.
תודה על זה אני באמת מודה לך כי אין הרבה אנשים כמוך בעולם" דנה אמרה ובעיניי עמדו דמעות. דמעות שלא אושר על כך שהצלחתי להציל אותה.
רציתי לחבק אותה להרביץ לה. להרביץ לה על זה שהיא וותרה מההתחלה אבל לחבק אותה על כך שהיא בסוף לא עשתה כלום ולהסביר לה שהיא בנאדם מדהים לא משנה באיזה מידה היא רמת הIQ שלה או היופי שלה.
תגובות (2)
מאוד אהבנו!
זה היה סיפור יפהפייה ומרגש.
תיארת את המציאות הכואבת, לילה טוב ו…
גילינו כאן מחברת מוכשרת :)
נ.ב.
לדעתי היית צריכה לעשות סוף טיפה שונה.
למשל: "התחבקנו באושר, ואז ידעתי, פשוט ידעתי שלא משנה מה יקרה, מי ינסה מה ולמה, אנחנו תמיד נהיה החברות הכי טובות…"
וואו. יפה.. :')