הילדה הלא רצויה -פרק 1

אני לא אחת שמרחמת על עצמה,אבל אני גם לא עשויה ממתכת.
אני בת 12.7 ובחודש ה-12 הייתה לי בת מצווה.
מאז שעליתי לכיתה ז' אני רק נפגעת.
יש לי בבית הספר בערך 8 חברות שאיתן אני מסתובבת.
הילדים שבכיתה שלי לא מפסיקים להשפיל אותי. (חוץ מארבע חברות שנמצאות איתי בכיתה)
נמאס לי לסבול.
אני לא מהבנות האלה שישתקו,אם תוקפים אני מחזירה.
אבל קשה לי לספוג את הכל,אני לא רוצה לסבול את הכל.
נגיד שאני עץ ומנסים לכרות אותי,נותנים מכה והעץ נסדק מעט,עוד מכה והסדק תופח וכך עד שהסדק יהפוך לשבר והעץ יפול,והמצב הזה לא הפיך.
אני לא מוכנה לחכות עד הנפילה.
מעולם לא ניסיתי לפגוע בעצמי,לא חתכתי ורידים או ניסיתי להתאבד.
אמנם חשבתי להתאבד,אבל כמעט שאין ילדים בגיל שלי שלא חושבים על זה.
אני לא אוהבת להראות חולשה,דונאת לבכות ליד אנשים,ואם יוצא שאני בוכה ליד אנשים והם לא שמים לב אני ישר מעלימה את הדמעות,ואם הם כן מבחינים אני מסתובבת שלא יסתכלו על פניי.
אני שונאת שילדים לא מודעים למה שהם עושים ועד כמה שמילה אחת קטנה יכולה להיות עוצמתית.
קשה לי להתמודד עם כל זה לבד
אבל אין לי את האומץ להגיד שקשה לי.
זה האופי שלי.
בגלל זה אני שונאת אותו.
אני אומרת לעצמי בראש שאני לא צריכה עזרה,,אני יכולה להתמודד עם זה לבד.
אבל בינתיים כשאני משקרת לעצמי העץ כבר על סף נפילה.
אני כותבת את המכתב הזה והיד לא מפסיקה לרעוד לי
אני עוצרת את הדמעות,לא רוצה שהן יצאו,לא צריכה שהן יצאו.
בכיתי מספיק השנה ובכללי,מעתה והלאה אני נשבעת לעצמי שלא אבכה עוד בגללם.
אני רק לא מבינה,למה הם עושים לי את זה?למה?הרי לא פגעתי באיש
מהיום הראשון בכיתה ז' הם לא לא קיבלו אותי יפה.
אבל ביום השלישי בחטיבה באה המכה..
מאז עברה חצי שנה,6 חודשים שלמים,אבל אני עוד לא שכחתי,וגם לא אשכח.
המילים האלו נחרטו עמוק בזיכרון שלי,אחד התלמידים מהכיתה פנה אליי ואמר:"אנחנו שונאים אותך,אולי תעברי כיתה?"