הייתה לי פעם שכנה שסרגה

הייתה לי שכנה שסורגת.
בכל פעם שהסתכלתי לעברה, ראיתי אותה יושבת על כיסא הנדנדה בחצר
עם שמלה ורודה ארוכה, שיער אפור אסוף מרושל, ועל פניה מונחות משקפיים אפורות וגדולות
שמכסות את עיניה הכחולות הקטנות, שכבר בקושי רואות
ופניה מכווצות בריכוז מוחלט לסריגה שלה.

אני זוכר איך פעם, כשהייתי ילד קטן, אהבתי לעבור ליד הבית שלה אחרי בית ספר
להסתתר מאחורי שיח הוורדים הגדול, ולהסתכל עליה סורגת
בתקופות של הקיץ החם היא סרגה נעלי בית קטנות, תמיד בצבע כחול
ובתקופות של החורף היא סרגה סוודרים צבעוניים ועבים
ואני זוכר כמה רציתי רק סוודר אחד
במיוחד את הסוודר הכחול עם הוורדים הלבנים, שהזכיר לי את צבע עיניה.

אני זוכר את היום ההוא, בחורף הקשה של 98', שנעמדתי מול ביתה ולא ראיתי אותה שם
והלב שלי דפק מהר
ופתאום יד קטנה ורועדת נגעה בכתפי
והיא הסתכלה עליי ושאלה אם איבדתי את אמא שלי, עם חיוך שחושף פה כמעט ריק משיניים, אך עדיין כה יפה וטהור.
חייכתי אליה ועניתי שלא, רק עצרתי להריח את הוורדים
והיא חייכה שוב והלכה באיטיות לעבר ביתה, עם מקל ההליכה שלה, שעשה חורים בשלג
נשארתי להסתכל על ביתה מבחוץ לכמה רגעים, ובדיוק כשתכננתי ללכת, היא יצאה מביתה עם סוודר כחול עם וורדים, ונתנה לי אותו
ובקולה הרועד והחמים היא אמרה שנראה כאילו קר לי.

אני המשכתי לעבור ליד ביתה לפעמים, כשחזרתי מהצבא
היא כבר לא ראתה אותי, ולא שמעה
הדבר היחידי שהיא ראתה זה את הידיים שלה ואת מקלות הסריגה
פניה חרושים בקמטים של גיל ואושר
אך עדיין יפיפיים.

ואני זוכר איך יום אחד, בחורף קשה, נעמדתי מול ביתה וידיה לא זזו
הפלתי את תיקי על השלג וצעדתי לכיוונה
ורגליי עשו חורים בשלג
עיניה הכחולות היו עצומות, ועורה מעט לבן מהרגיל
אז נשקתי למצחה וכיסיתי אותה בשמיכה הארוכה שסרגה
כי היה נראה כאילו קר לה.

אני עדיין עוצר מול ביתה לפעמים
ורואה את כיסא הנדנדה שבו נהגה לשבת
ודמעה נוזלת על לחיי
ואני מוציא מהתיק סוודר ישן ובלוי
בצבע כחול, כמו עיניה
ונזכר שהייתה לי פעם שכנה שסרגה
ומאוד אהבתי אותה.