היומן

"קתרין בואי לאכל" צועקת אמה
"רגע אמא רק שנייה" הושיבה לה קתרין
סגרה יומנה בו היא רושמת הכל,שמה במגירתה וירדה לאכל. אמה מזגה לה את מה שאוכלים כל יום בארוחת הערב,אורז ושניצל.קתרין מיהרה לגמור את האוכל,היא הייתה נרגשת לכתוב ביומנה,ראו את האושר שלה בהתנהגותה. היא זללה את האוכל במהירותה,שמה את הכלים בכיור,אמה הסתכלה עליה מופתעת.
"איך היא אכלה כל כך מהר" לחשה לעצמה אמה
קתרין עלתה במדרגות החורקות,פתחה את דלת חדרה הקטן ונעלה. מוציאה את המפתחות אשר מחביאה בקלמרה,מוציאה את יומנה מהמגירה וכותבת.
"יומני היקר אני קתרין הילטון בת 15 מאשדוד.
היום ה-14.6.13,זה היום הכי מאושר בחיים שלי,יון,כן הילד שאני מאוהבת בו כבר למעלה לשנתיים הציע לי חברות,היית מאמין?! לי!,מי היה מאמין שהוא יציע לי חברות,לילדה שכולם משפילים אותה,מציקים לה,מרביצים לה,מאשימים אותה,צוחקים עליה.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת.
"קתרין? זאת אמא תפתחי בבקשה" אמרה אמה מבעד לדלת
היא החזירה את יומנה למגירה ופתחה לאמה את הדלת.
"כבר מאוחר לכי לישון" אמרה אמה
"נו אמא עוד חמש דקות" אמרה קתרין בפרצוף הכלבלבי שלה
"מחר יש לך בית ספר למיטה עכשיו!" אמרה אמה בכעס
"טוב נו" אמרה קתרין וגלגלה עניה,את עניה הכחולות והנוצצות.
אמה הלכה,קתרין כבתה את האור החליפה בגדיה לפיג'מה ורודה ונעימה אספה את שיערה החום הארוך והחלק ונכנסה למיטתה התכסתה בשמיכתה,היא אינה יכלה להירדם,היא הייתה נרגשת מדי,אך לבסוף נרגעה,לחשה דבר מה 'קתרין היום חייך הולכים להשתנות' ועצמה את עניה כאשר חייכה חיוך גדול.
הבוקר הגיע, השעה 7:30 קתרין עדיין יושנת היא אינה קמה,אחיה נכנס לחדרה לוקח כוס מים ומשליך על פניה,היא קמה מבוהלת.
"מה יצאת מדעתך?!" שאלה בתוקפנות
"תלמדי לקום לבית הספר תתכונני השעה כבר שבע וחצי" אמר אחיה
"טוב" הושיבה לו
הורידה את הפיג'מה לבשה חולצה אשר עליה סמל בית ספר,ג'ינס והלכה לבית הספר. לפתע נתקלה ביון הילדה אותו אהבה והציעה לה חברות.
"היי" אמרה לו וחייכה
"הי" הושיב לה
"אז אנחנו חברים..?" שאלה אותו
"כן" אמר
"תקשיבי כשאנחנו באים לכיתה אני צריך שתנשקי אותי" אמר בערמומיות
"למה?" שאלה מופתעת
"פשוט תעשי את זה" הושיב
כל הדרך שהתה דממה,התנהג כאילו לא מכיר את אותה הנערה שהייתה לידו קתרין.
הם הגיעו לבית ספר,היא נסתה לאחז בידו שיראו כמו זוג,הוא הזיז ידו,היא הרגישה מבולבלת.
הם נכנסו לכיתה.
"עכשיו" לחש לה
היא סובבה את פניו אליה באה לנשק אותו,הוא הסיט מבט.
"מה את עושה?" צעק
"מה?" שאלה מבולבלת
"מה את מנשקת אותי?!" שאל היה לו מבט ערמומי
"אתה אמרת לי לנשק אותך.." אמרה בשקט
"איכס מי ירצה לנשק אותך?!" אמר ועשה פרצוף מזלזל
כולם הסתכלו,בהו בה צחקו עליה,בשבילם זה היה סוג של בדיחה,אבל לא בשבילה,היא הרגישה מושפלת,הלב שלה נשבר,חייה נהרסו,אף אחד לא ישכח את זה,זה ירדוף אותה כל חייה.
"אם את עוד פעם אחת מתקרבת ליון סופך יהיה מר" אמרה ילדה מקובלת
"הוא הציע לי חברות אתם ראיתם אתמול!" צעקה חסרת אונים
"את לא יודעת לקבל דברים בצחוק? תמימה.." אמרה אותה הילדה שוב
צחקו עליה קראו לה 'הנואשת' היא ברחה מהכיתה,לקחה תיקה חזרה הביתה.
נעלה את עצמה בחדר,מחפשת את יומנה,חברה הנאמן היחיד. כותבת.
"למה זה מגיע לי? מה אני עושה לא נכון?
זה היום הכי גרוע בחיים שלי,הייתי כל כך טיפשה,תמימה,איך יכלתי להאמין שילד מהשכבה יציע לי חברות."
היא כתבה את מה שקרה לה כאשר דמעות זולגות מעניה,מנסה לחיות,לשרוד.
קשה לה. היא כותבת בגדול ביומנה.
"חזקה!" ומקשטת
"אף אחד לא ישבור אותי" אומרת לעצמה
היא נכנסת לפייסבוק רואה סירטונים שלה מושפלת,היא בוכה,מרגישה מתוסכלת. פותחת חלונה לנשום אוויר. היא מקבלת הודעות מאותה ילדה שאיימה עליה, מכל השכבה,על כמה שהיא מטומטמת,טיפשה,לא מבינה כלום מהחיים שלה.
אבל היא לא נשברת,היא לא תתן להם את התענוג הזה.
היא חיכתה לערב שאמה תבוא,בשביל להעביר את הזמן כתבה ביומנה את רגשותיה.
מה שהיא חוותה ועל זה שהיא לא נשברת.
אמה הגיעה.
"אמא אני צריכה לדבר איתך" אמרה לה
"טוב רק עוד 2 דקות" אמרה לה בזלזול
"לא אמא עכשיו!" אמרה ודמעות זלגו
אמה הסתכלה עליה במבט מודאג,ראתה את הסבל שבתוכה,הן התיישבו על הספה,קתרין סיפרה על מה שהיא חוותה,מרגישה.
סיפרה לה שהיומן זה החבר הכי טוב שלה,שרק איתו היא מסוגלת לדבר בלי שישפטו אותה,להוציא רגשות לנשום.
האמא הסתכלה עליה בתדהמה היא הייתה בשוק. לאחר שסיפרה לה הוריה החליטו להעביר אותה בית ספר.
לדבר עם ההורים של הילדים,לקחת אותה לפסיכולוג.
כבר עברו 5 שנים,כיום היא בת 20 צוחקת,מחייכת אוהבת,חייה השתנו יש לה חבר אוהב חברות אמיתיות 'משפחה שניה' איך שאומרים.
אך בחדרה עדיין נמצא היומן,אותו יומן ממנו לא יכולה להיפתר,אותו יומן בו היא פורקת את הכל,זוכרת את הכל,אולי לאחרים זה כבר לא משנה, זה עבר,אבל לקתרין זה תמיד יהיה בראש.